פרשת ויקרא – מפי הגאון הצדיק רבי יצחק כהן שליט״א

מאמר על הפרשה – מהי אהבת ה׳ אמיתית

מצות אהבת ה'

יש לנו מצוות עשה מן התורה לאהוב את הקב"ה, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.' כותב הרמב"ם ביד החזקה, בפ"ב מהל' יסודי התורה: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו וליראה אותו שנאמר: ואהבת את ה' אלוקיך ונאמר: את ה' אלוקיך תירא. בהערת ביניים יש לעורר מה ראה הרמב"ם לחבר בין האהבה ליראה? הלא הוא עוסק עכשיו באהבת הבורא, ומדוע מזכיר את היראה? וגם אנחנו בברכת 'אהבת עולם' אומרים 'ליראה ולאהבה את שמך' ועוד אומרים 'לאהבה וליראה את שמך.' מדוע מחברים ביניהם? זוהי הערה במאמר מוסגר ובהמשך הדברים נתייחס לזה בס"ד.

עיקר מסירות הנפש על אהבת ה' – בעבודה היומיומית

עד היכן היא מצות אהבת השי"ת? עד גדר כי חולת אהבה אני! חולה אהבה כל הזמן חושב על מה שהוא אוהב, וכשהוא לא משיג את מה שהוא אוהב הוא מרגיש רע, הוא הולך להתעלף מרוב אהבה! זה חולה אהבה.
יש הלכה בהלכות קידוש ה' ברמב"ם: אם אדם ראה אשה ונכנסה לו אהבה גדולה בלבו אליה והוא מבקש לראות אותה, הרופא בדק אותו ואמר אם לא יראה אותה – ימות! הרופא פוסק, שלפי מצבו הנפשי הוא חייב לראות אותה כי זה פיקוח נפש. יש כאן בעיה, ובפרט אם היא אשת איש. מה עושים? אומר הרופא: אפילו אם היא תעמוד מאחורי הגדר ורק יראה אותה זה מספיק להצילו אותו. הרמב"ם פוסק: שימות – ולא תעמוד מאחורי הגדר. הבאתי את ההלכה הזו להמחיש לנו שלפעמים האהבה היא כ"כ חזקה בלב האדם עד שכשאינו משיג אותה הוא עלול למות. והיכן זה כתוב במצות אהבת ה?' במילים 'בכל נפשך,' אפילו נוטל את נפשך. תמיד הבנו שהכוונה היא שאם הגוי מאיים עליו שאם לא יעבור עבירה יהרוג אותו – צריך למסור את נפשו ולמות על קידוש ה,' וזה באמת נכון, אבל עתה מתחדש שזה לא העיקר, אלא העיקר הוא בעבודה יומיומית -כאשר לאדם יש רצונות שאינם חוברים יחדיו עם רצון ה' וזה מגיע לפעמים, עד שתהיה יציאת הנפש, וכמו הדוגמא הנ"ל של הרמב"ם של האיש הזה שיש לו רצון לראות אשה אסורה עליו, שהדין הוא שימות!
המשנה באבות אומרת 'בטל רצונך מפני רצונו,' ולפי האמור לעיל, הכוונה היא אפילו אם בשביל ביטול הרצון תצטרך למות ולמסור נפש, אז תמות על אהבת ה' יתברך! זהו נפשי חולת אהבתך, שהאהבה לקב"ה כל כך גבוהה – עד שמוכן למות בשביל זה. ויש בזה הרבה דרגות. יש דרגה, שהאדם מאוד רוצה להבין את התורה, הוא משתוקק ומתגעגע כ"כ להבין את התורה ולא מצליח – עד שנפשו יוצאת מרוב ערגה לה.' והיכן זה כתוב? בפסוק 'נפשי יצאה בדברו.' רבותינו אומרים, שבזמן שהקב"ה אמר 'אנכי ה' אלוקיך' פרחה נשמתם. ויש להבין למה פרחה הנשמה? הרי התורה היא תורת חיים, אלא לנפש יש אהבה עזה לעומק של מצוות אנכי ה' אלוקיך ורצתה להבין אותה על בוריה – עד שיצאה נפשם.

מסירות נפש של רבינו האר"י ומהרח"ו למען התורה הקדושה

היה מעשה שרבינו האר"י היה לומד עם תלמידו מהרח"ו זלה"ה והגיעו לאיזה ענין, ואמר לו האר"י פה אין לי רשות להסביר, ומהרח"ו התחנן אליו – רבינו, תסביר לי! והאר"י אמר לו אם אסביר לך אתה תתחרט על זה, כי אצטרך למות.

ועם כל זה, מהרח"ו התעקש להבין את הסוד הזה, ולאחר שגילה לו את הסוד המדובר, אמר לו רבינו האר"י כי כבר נגזרה הגזירה עליו למות! וכמה יש להתבונן במעשה הנורא הזה, רבינו האר"י כל כך רצה להחכים את תלמידו כי יותר מהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ולכן, אע"פ שידע שאם יגלה לו את הסוד הזה – ימות, עם כל זה, גילה לו.
וכך גם מהרח"ו זלה"ה, הרי היה האדם הגדול בענקים בדור ההוא, ואע"פ שידע שרבו ימות מגילוי הסוד הזה, ואיזה הפסד יהיה לו, שרבו הנערץ כבר לא יהיה כאן, הוא היה רבו היחידי, ועם כל זה, האהבה שלו לתורה היתה כל כך גדולה שהיה מוכן לוותר על רבו ובלבד שיבין את התורה.
זהו 'בכל נפשך,' אפילו נוטל את נפשך. רבינו האר"י קיים כאן 'בכל נפשך,' הוא ויתר על החיים שלו כדי להניק את מהרח"ו ולגלות לו את הסוד של אותו ענין, ממש מסר את נפשו בשביל זה. וגם מהרח"ו ויתר על רבו הגדול בשביל להבין את התורה הקדושה. יש כאן עוצמה אדירה של אהבת ה' שהיתה להם.

אהבת ה' נקיה – 'נטו' לשם שמים

לגאון מוילנא, היה תלמיד שהוא הגר"ח מוואלוזי'ן, הוא למעשה גדול תלמידיו, והוא הקים את ישיבת וואלוז'ין שלימים – עמד בראשה.
בעת שחשקה נפשו לפתוח ישיבה, הוא תכנן הכל ובא אצל רבו הגר"א לקבל ממנו דעת תורה, האם לפתוח ישיבה או לא. אחרי ששמע הרב את כל התכניות בהקמת הישיבה, אמר לו – אל תפתח! ואכן, הוא ביטל הכל ולא פתח ישיבה. בשנה שלאחר מכן, בימים ההם בזמן הזה, שוב פעם חזר הגאון רבי חיים אל רבו ושטח לפניו את התכנית של הקמת הישיבה והורה לו הגאון שיפתח. שאל אותו הגר"ח מה נשתנה השנה משנה שעברה, הרי זו אותה תכנית בדיוק! לא שיניתי שום דבר, הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל! ענה לו הגאון מוילנא, בשנה שעברה כשדיברת איתי, היתה לך התלהבות גדולה מאוד, ואני חששתי שיצה"ר נמצא שם, ומחמת כן, אתה בא לפתוח את הישיבה, אין כאן נטו לשם שמים, אלא עם עידוד של היצר הרע, אבל השנה דיברת ברוגע בשלוה, בלי התלהבות רבה מדאי, לא ראיתי את היצר הרע בשטח, ולכן אמרתי לך לפתוח את הישיבה!
איזה דקויות יש כאן בין אהבת ה' שכולה לשם שמים, נקיה לגמרי, לבין אהבת ה' עם תערובת יצר הרע, של אהבת הכבוד. הרי זו אותה תכנית,
אותה מטרה ואותה מצוה, ועם כל זה, הגאון בעיניו החדות והמעמיקות השכיל להבחין היכן יש תערובת של יצר הרע בדקות שבדקות ולכן הורה להמתין עם הקמת הישיבה.

אהבה שאינה תלויה בדבר – קיימת לעולם

ועל זה כיוון התנא באבות ואמר: כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטיל דבר – בטילה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם. מהו הדבר? אלא יש כאן צד של יצר הרע, ואע"פ שמדובר כאן באהבת ה' בהקמת ישיבה להרביץ תורה בעדרים, להקים ישיבה לתפארת, ובאמת שישיבת וואלזי'ן שימשה במשך עשרות שנים לשם ולתהילה ולתפארת, ונסגרה רק מפני שהרוסים רצו שילמדו בה גם מקצועות חול, תכנית 'ליבה' רצו להכניס לשם, ואז החליט ראש הישיבה לסגור אותה. כי אם יכניס לימודים נוספים זו כבר לא אהבה נקיה להשי"ת זוהי תערובת של יצר הרע.
אמרתי פעם משל יפה שמתאים לזמנינו )מלחמת ישראל עם איראן( שולחים טיל מאיראן, הטילים שלהם מדוייקים, הטיל משוגר לנתניה, לקריית צאנז, ולבסוף נפל בים בחסדי שמים. מה קרה פה? לפי הטבע, צריך להסביר שהמשגר לא בדיוק דייק אלא היה סטייה קלה ולכן החמיץ את המטרה ופגע בים, מה גרם לתוצאה – חוסר דיוק דק, כי מחמת השנאה שלהם ליהודים מיהרו לשגר ולא שמו לב לדיוק – וכשיצא הטיל משם, יצא בסטייה של מילימטר אחד, אבל התוצאה כשהגיע לכאן היא בסטייה של קילומטרים! ואכן, האדמו"ר מצאנז, אמר מזמור לתודה ועשה דרשה שלימה להודות להשי"ת שהם טעו בדיוק, והקהילה שלהם ניצלה בחסדי שמים.
כל זה משל, שבא להמחיש את היסוד האמור, שכאשר המצוה נעשית עם סטיה דקה שבדקות שאינה לשם שמיים לגמרי – הפעולה הרוחנית המגיעה ממנה למעלה במרומים, היא בסטייה גדולה מאוד לעומת מצוה שכל כולה לשם שמים, בלתי לה' לבדו.

בכל מצוה ומצוה כלולים תרי"ג מצוות

כשאדם עומד לקיים מצוה הוא אומר בנוסח ה'לשם יחוד' עם כל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה ותרי"ג מצוות התלויות בה. האם חשבנו פעם מה אנחנו אומרים כאן? מה פירוש פרטיה, דקדוקיה, כוונותיה, מה פירוש תרי"ג מצוות התלויות בה? ובכן, קודם שנבאר את הדברים נפתח בקושיא גדולה שהתקשיתי בדברי הרמב"ם:
הרמב"ם כותב בפירוש המשניות בסוף מסכת המכות על המשנה: 'רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' פשט מעניין מאוד, וזה תורף דבריו: דע לך, שמצוה אחת שאדם מקיים בשלימות לשמה, בלי שום כוונה מכוונות העולם, תזכה אותו לעולם הבא. מספיק מצוה אחת! אמנם, בהיות שהשי"ת אוהב את עמו ישראל ורוצה שכולם יזכו לעולם הבא לפיכך, הרבה להם תורה ומצוות, כדי שכל יהודי יהיה אחוז לפחות במצוה אחת מהתרי"ג שיקיים אותה בשלימות בלי שום כוונה מכוונת העולם ובזה יזכה לעוה"ב! אם לא – אין לו עוה"ב. ומשום כך הרבה להם תורה ומצוות, כך שלא יתכן שיהיה יהודי אחד שלא יעלה בידו לקיים איזו מצוה בשלימות ולזכות על ידה לעולם הבא. וזהו אומרו: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, כי הוא אוהב את עמו ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות כדי שעל ידן יזכה לפחות לקיים מצוה אחת בשלימות ולזכות בה לעולם הבא וזהו שנאמר: ה' חפץ למען צדקו – דהיינו, למען צדקו של עם ישראל, כדי לזכותם לעולם הבא ולכן 'יגדיל תורה ויאדיר' הגדיל והאדיר את מספר המצוות לתרי"ג מצוות. דברי הרמב"ם מתוקים מדבש ומנופת צופים!
אבל, מכאן התקשיתי בקושיא גדולה! הלא רבינו האר"י אומר לנו חידוש, שכל יהודי חייב לקיים את כל תרי"ג מצוות. ולכאורה כיצד? הרי מי שהוא ישראל אינו יכול לברך ברכת כהנים, ומי שהוא כהן אינו יכול לעשות פדיון הבן, אז איך אפשר לכל אחד לקיים תרי"ג מצוות בשלימות?
אז אפשר ליישב על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל, זאת התורה לעולה למנחה לחטאת וכו' שכל הלומד פרשת עולה – כאילו הקריב עולה. וגם כאן, אחת הדרכים לקיים כל תרי"ג מצוות הוא לימוד התורה בעניינים הללו, ולכן, כהן שילמד את סוגיית פדיון הבן, הרי זה כאילו קיים את המצוה, וכן על זה הדרך. ואפשר ליישב באופן אחר, על פי מה שאנחנו אומרים בנוסח הלשם יחוד 'עם כל המצוות הכלולות בה' דהיינו, שבכל מצוה ומצוה כלולות כל המצוות, וכגון במצוות אנכי ה' אלוקיך – יש את כל תרי"ג מצוות וכן במצוות זכור את יום השבת וכן ע"ז הדרך, וממילא גם לכהן יש שייכות בכל תרי"ג מצוות גם אלו שאינו יכול לקיימן – כי סוף סוף בכל מצוה ומצוה שהוא מקיים, כלולות כל תרי"ג מצוות!
ומעתה, נוכל ליישב את הקושיא על הרמב"ם, שמאחר שבכל מצוה ומצות כלולות כל תרי"ג מצוות, הרי שברגע שמקיים אפילו מצוה אחת בכוונה גמורה ובלי שום כוונה מכוונת העולם, נחשב לו כאילו קיים את כל תרי"ג מצוות ובזה יעלו הדברים עם מה שכתב רבינו האר"י. זה הפלא ופלא.

בזכות שמירת שבת – זכה להיות בן עולם הבא

ואספר בזה מעשה נורא, שממחיש לנו, איך ע"י שמירת מצוה אחת – זוכה האדם להיות בן העולם הבא.
אשה אחת באה אלי לפני כמה שנים וסיפרה לי סיפור מבעית: היא ובעלה שני בניה ובתה נסעו לחו"ל מטעם שגרירות כי היו קשורים לאיזו שגרירות, וכך נסעו קבוצת עובדים הם ובני משפחותיהם לנופש בחו"ל. היא ובעלה לא היו חרדים אבל היו שומרי שבת. וכשהיו בטיול בחו"ל, הקבוצה כולה החליטה לצאת לטייל בסוף שבוע ביום שבת. הם הציעו גם להם שיצטרפו איתם לטיול, אבל הבעל והאשה סירבו לחלל שבת ואמרו להם שבמוצאי שבת יצטרפו אליהם ויסעו למקום מסויים שקבעו להיפגש שם. באותו מוצ"ש היה מזג אויר סוער וגשום, ובנסיעה שלו, הרכב החליק על הכביש, הוא איבד את השליטה והרכב נפל לתהום. הבעל נהרג במקום, בעוונות הרבים, והאשה איבדה את ההכרה, ושני הבנים והבת – לא נפגעו ונשארו בחיים. לאחר כמה דקות, רכב נוסף איבד את השליטה ונפל גם הוא לתהום, ליד הרכב שלהם. אחד מאנשי המכונית שלא נפגע צלצל מיד למוקד הצלה, וכולם חולצו ע"י מסוק. האשה אושפזה במשך כמה חודשים בבית החולים, ולאחר שהשתקמה וחזרה לחיים, החליטה לעזוב את העבודה של השגרירות שעבדה שם, והתחילה להתחזק ולהתקרב ליהדות. היא פנתה לרב אחד והוא הציע לה לעלות לארץ ישראל, ולהשתכן בעיר בני ברק. ואכן, כך היא עשתה, וכשהגיעה לבני ברק, הכניסה את הילדים למוסדות תורניים. את הבנים – לתלמוד תורה ואת הבת – לביה"ס בית יעקב. והנה, הבן שלה, אף פעם לא למד גמרא, ורק בתלמוד תורה התחיל להכיר את עולם הגמרא. יום אחד, ראתה אותו אמו, שהוא עצוב מאוד ויושב ובוכה. שאלה אותו מה קרה? למה אתה בוכה? והוא אמר לה, שמחר יש להם מבחן בתלמוד תורה, והוא לא יודע את החומר, הוא לא שולט בדף הגמרא, שעליו נבחנים. מה יש בידה לעשות, הרי האמא לא יכולה ללמד אותו, אז היא התפללה שתהיה לו סייעתא דשמיא.
והנה, למחרת בבוקר הוא קם שמח וטוב לב. אמו התפלאה מה פתאום הוא כל כך שמח? הרי רק אתמול היה בוכה. אמר לה הבן: אמא, אני יודע את החומר! בעז"ה, אני אצליח במבחן. מה קרה? היא שואלת, והבן מפתיע ואומר: אבא בא אלי בחלום בלילה ואמר לי, בני למה אתה בוכה? אמרתי לו, אני לא יודע את הגמרא שנבחנים עליה מחר. אמר לי: בוא ואלמד אותך. הוציא גמרא, ולמד איתי את כל הסוגיא מצויין. ועכשיו אני יודע הכל. ולכן, אני שמח. ואכן, הלך למבחן וקיבל מאה פלוס…
המעשה הזה הפלא ופלא! האשה הזו התחתנה לאחר זמן, בזיווג שני עם תלמיד חכם אחד – שחיבר כתשעה חלקים על ספר עץ חיים, ועוד ידו נטויה. הוא לומד ומלמד, ויש לו תלמידים, תהלות לאל.
וכמה שיש להתפעל מהמעשה הזה, הרי האבא הזה מעולם לא למד גמרא בימי חייו! ועם כל זה, הוא בא ללמד את הבן שלו בחלום! זה מעשה שהיה! אני שמעתי את זה מהאשה בעצמה, מכלי ראשון!

העולם הזה – כולו עלום ונעלם

מה רואים מכאן? כמה שהכל נעלם כאן בעולם הזה! העולם נקרא בשם 'עולם' כי הוא נעלם, הכל עלום! כל החוקרים והחכמים לא מכירים עדיין את העולם, הכל עלום, סתום וחתום. פלא פלאות! כשלמדנו בגמרא במסכת תענית את הסיפור של רבא, שהתפלל על הגשם וירד גשם בחודש תמוז, ואביו בא אליו בחלום ואמר לו שיקום ממטתו וילך למטה אחרת, כי הוא בסכנה על שהטריח קמיה שמיא, ובבוקר היתה המטה שלו חתוכה לחתיכות בסכין ע"י השדים שרצו להזיקו. מי הציל אותו? אבא שלו, שבא בחלום. ועל מי מדובר כאן? על רבא שהוא מריה דכולא תלמודא! ועם כל זה הוא צריך לאביו שיבוא אליו בחלום להצילו! וכי מישהו מבין כאן משהו? הרי לך שהעולם הוא נעלם. וכך גם בענייננו, הרי מדובר כאן על אדם שאין לו מושג בלימוד גמרא, הוא לא היה בן תורה בימי חייו, ועם כל זה, זכה שמלמדים אותו בעולם העליון גמרא, עד שבא ולימד את בנו בחלום הלילה! וכיצד זכה לזה?
אלא, האיש הזה, הקפיד על שמירת השבת ולא הצטרף עם חבריו לטיול, היתה עליו אמנם גזירה שימות, אבל הוא עמד בנסיון ושמר שבת, ואע"פ שהגזירה כבר נחתמה והוא הלך לבית עולמו, אבל לפחות הציל את אשתו ואת בניו ובתו. ואנחנו רואים, שזכה להיות בן העולם הבא וגם מלמדים אותו שם בעולם העליון את התורה עד שבא ולימד לבנו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על התומכים בתורה, שכל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: 'בצל החכמה בצל הכסף.' הרי לנו, שבזכות הקפדה על מצוה אחת ועמידה בנסיון בקיומה, יכול האדם לזכות לחיי העולם הבא.

גודל אהבת הקב"ה אלינו לזכותנו לעולם הבא

כמה הקב"ה אוהב אותנו! עד שממציא לנו המצאות איך לזכות אותנו לעולם הבא, איך לעזור לנו להגיע לחיי העולם הבא – ע"י שמירת מצוה אחת! הגויים שואלים אותנו מה דודך מדוד היפה בנשים? מדוע אתם דבוקים כל כך בקב"ה? ואנחנו משיבים להם: 'חיכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים.'
'חיכו ממתקים' אומר הגאון מוילנא זו התורה הקדושה שאנחנו לומדים בחיך, מדברים דברי תורה כמ"ש 'ודיברת בם,' חיכו – ממתקים, כמו דבש בפיו, אדם שלומד תורה מרגיש את המתיקות של התורה, עוד יותר מדבש, שנאמר: ומתוקים מדבש ונופת צופים. 'וכולו מחמדים' – אומר הגאון, שזה חוזר על קיום המצוות, ומדוע? כי כל מצוה ומצוה היא כלולה מכל תרי"ג מצוות ולכן נקט לשון 'וכולו' מחמדים. ונוסיף בזה ביאור קצת:

מדוע המצוות נקראות 'חמודות'

מה האדם חומד? דבר שיש לו מצוי לפניו, אינו חומד אותו, אלא דוקא דבר שנמצא אצל הזולת, שקשה לו להשיג אותו ואז מתעוררת בו תאוות החמדה, כמו שהגמרא אומרת על התורה: 'חמודה' גנוזה לפניך תתקע"ד דורות וכו' כך טענו מלאכי השרת לקב"ה, שישאיר את התורה למעלה בשמים. ומדוע נקטה לשון 'חמודה' – כי התורה רחוקה מאיתנו ולכן חומדים להשיגה.
ומעתה, אם בכל מצוה ומצוה יש תרי"ג מצוות הכלולים בה ואנחנו לא יודעים באיזה אופן הן כלולות בה, אנחנו לא נדע כי עליך עינינו, אבל אנחנו חומדים אותה, כי קשה לנו להשיג את אופן פעולתה.
את התורה אנחנו לומדים, ואנחנו מבינים ממנה וגם טועמים את מתיקותה, אבל בקיום המצוה אין לנו השגה כלל מהי פעולתן הרוחנית. היום התעטפתי בציצית אבל אינני מבין איך מצות הציצית פועלת בשמים ממעל וגם איך כלולות בה כל תרי"ג מצוות? ולכן אמר על המצוה 'וכולו מחמדים,' כי האדם חומד אותה – באשר היא קשה להשגה.

ביאור לשון 'והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך' בברכת אהבת עולם

ונוסיף בזה עוד פירוש יפה שזיכני ה' יתברך לפרש בענין התפילה:
אנחנו אומרים בברכת אהבת עולם 'והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך' ויש להבין, מדוע בענין התורה נקט לשון 'והאר' ובקיום המצוות נקט לשון 'ודבק?' היה יכול לכלול את שניהם יחד ולומר: והאר עינינו בתורתך ובמצוותיך וכך גם ודבק ליבנו בתורתך ובמצוותיך!
ואמרנו בס"ד שהפשט הוא כך, התורה היא כולה קודש, כולה רוחנית, זה משהו שהלב שש ושמח עליו, שנאמר: שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. וכן הוא אומר: כי ששון ליבי המה. בלימוד התורה יש שמחת הלב, על הבנת הלימוד. וכן אמרו רבותינו ז"ל אגרא דשמעתתא – סברא! עיקר השכר הוא על הבנת לימוד התורה. ההנאה בלימוד זה דבר שמורגש.
אבל במצוה אתה רואה שבכל דור ודור, אדם מקיים מצות שילוח הקן, הוא משלח את היונה מן הקן ולוקח לעצמו את הביצים, ובזה קיים מצות עשה מן התורה! אדם כזה, שואל את עצמו: מה כבר עשיתי? בסך הכל שילחתי יונה ולקחתי את הביצים. איך נדבקים בקב"ה ע"י המעשה הזה? כאן צריך לעורר את הדביקות בהשי"ת, ומשום כך צריך להתפלל 'ודבק ליבנו במצוותיך' מה שאין כן בלימוד התורה, שאת הדביקות כבר מרגישים בעצם הלימוד, ע"י שמחת הלב שיש בה, ורק צריכים להתפלל 'והאר עינינו בתורתך' שהקב"ה יאיר עינינו בתורה הקדושה ונזכה להבינה יותר בעמקות ויותר בבהירות ולכוין לאמיתה של תורה.
לפני כחמשים ושלוש שנים, היה כנס של אברכים בישיבת שושנים לדוד, היה שם הגאון ר' אליעזר בן דוד, שהיה משגיח בישיבת פורת יוסף בקטמון, ואחד מהאברכים בכולל שלנו, היה ר' נפתלי והוא אירגן את הכנס הזה. זו היתה הפעם הראשונה שאברכים התכנסו בירושלים במעמד של כנס כזה. ביקשו ממני לדרוש לפניהם, ושאלתי שם שאלה: אנחנו מברכים לפני קיום המצוה: 'אשר קידשנו במצוותיו,' וכן אנחנו אומרים בשבתות וימים טובים 'קדשנו במצוותיך' ומעתה יש לשאול: האם אנחנו באמת מרגישים קדושה אחרי תפילת שחרית? מי שמרגיש – שיצביע, אבל אף אחד לא הצביע… הנחנו תפילין, האם הרגשנו קדושה בזמן שהנחנו תפילין? הרי אנחנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו! ואיה היא הקדושה? כך הקשיתי לפני ציבור האברכים. ואז המשגיח רבי אליעזר בן דוד הפסיק אותי ואמר: התשובה היא פשוטה, משל לשני אנשים שקיבלו כל אחד דלי – לשאוב בו מים מהבאר. האחד הכניס את הדלי והוציא אותו בקושי רב מהבאר, ואילו השני הכניס והוציא בקלות רבה. מה התברר? שאצל הראשון היה דלי תקין ולכן היה כבד מרוב המים שהיו בו, ואילו השני קיבל דלי בלי תחתית, ולכן הוציא אותו בקלות רבה – כי נשאר ריק כמו שהיה. הוא שאב כל היום – אבל למעשה לא העלה כלום בידו. כך הוא קפץ ואמר, אבל דבריו עמוקים וצריכים הבנה.

לימוד מוסר מפריז'ידר מקולקל

אמרתי להם, רבותיי, אספר לכם סיפור ובזה תבינו את התשובה לשאלה ששאלתי אתכם: בשנה הראשונה שהתחתנתי לא היה לי פריזי'דר חשמלי אלא היה לי מקרר עם קרח. הייתי מביא חצי בלוק קרח מבית חרושת שהיה מייצר קרח )ברח' אהלי יוסף( וכך הייתי נושא את הבלוק עם עגלה עד לבית, מכניס את הבלוק למקרר הזה,והוא היה משפיע על מקום הפירות והירקות ומקרר אותם. יום אחד, ראיתי מודעה שמישהו מוכר פריזי'דר משומש, וקניתי אותו ביום שישי. [את כל העסקים של צרכי הבית הייתי עושה בימי שישי.] והנה, לאחר זמן, התקלקל הפריז'ידר וכבר לא קירר, הוא היה עובד בחשמל אבל לא קירר בפועל. שמעתי על אחד שהיה 'נראה' אברך והוא מבין בתיקון הפריזי'דר, וכך היה הולך ובא במשך חודשיים, וכל פעם מנסה לתקן ולא מצליח, וכך נשארתי בכל התקופה הזו בלי מקרר ובלי פריזי'דר. לא רציתי לפגוע בו, ולכן חיכיתי עד שיתייאש ויחליט לוותר על העבודה. ואז הזמנתי איש מקצוע, הוא בדק את הפריזי'דר ותיכף אמר לי. זה פשוט מאוד, חסר כאן גז! והוא הסביר ואמר: אתה רואה כאן צינורות מאחורי הפריז'ידר, הם מלאים בגז וזה הופך את החום לקור, ומכיון שחסר לך גז – הוא לא מקרר. וכך עשה, הוא מילא גז והכל בא על מקומו בשלום.
ואני התבוננתי בדבר הזה, הרי יש כאן הכל! יש כאן פריזי'דר יש כאן מנוע, יש חשמל, הכל פועל ועובד, אבל אם חסר דבר אחד, חסר רק גז – כלום לא פועל! הוא לא עושה את העבודה, הוא בסך הכל כמו ארון ולא שוה כלום.

ומכאן אמרתי להם, רבותיי! מה שאנחנו מברכים 'אשר קידשנו במצוותיו' מתי מרגישים את הקדושה? כאשר מקיימים את המצוה בכל פרטיה ובכל דקדוקיה, ואם עושים כך – אכן, יש קדושה! אבל אם חסר פרט אחד, זה כמו ארון, זה לא פריז'ידר…

שכינה מדברת מתוך גרונם – גודל עבודת הקדושה

זכינו וראינו קדושי עליון, הסתופפנו בצל תלמידי חכמים שהשכינה היתה חופפת עליהם כל היום. וכמו חכם בן ציון, שרבים לא הכירו אותו, אבל מי שזכה להכיר אותו ראה השראת השכינה!! וכך גם הבבא סאלי זיע"א, וכמאמרם ז"ל ששכינה מדברת מתוך גרונם! ויש להבין למה אמר 'מתוך גרונם' למה לא אמר ששכינה מדברת מהפה שלהם?
אומר לכם בזה פירוש חדש, שהתחדש לי היום בס"ד, מה מפריע לאדם להתקדש? הגשמיות! היא המידה המתנגדת להתקדשות. אדם יכול ללמוד תורה כל היום, אבל הגשמיות מוחקת לו את כל מה שעשה ביום, אם הוא להוט אחר המאכלים, להוט אחר כל הבילויים והבלי העולם הזה.
קדושה צריכה טהרה! אם אין טהרה – אין קדושה. והיינו, טהרת הלב, וכמו שנאמר: 'תנה בני ליבך לי' 'וטהר ליבנו לעבדך באמת.' היכן היא עיקר ההנאה? בגרון! אדם אוכל, ומרגיש את ההנאה של המאכל בגרון, וכמ"ש 'וחיך יטעם לאכול.' וכן אמרו רבותינו ז"ל )יומא עא(. כל הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין. הרי לנו שעיקר ההנאה תלויה בגרון. וממילא, אם הצלחת לעשות תענית הראב"ד, מנעת מעצמך בשעת האכילה, שיירת קצת בקערה, הרי זה כאילו התענית כל היום, כי מנעת מהנאת החיך והגרון.

ולכן השכינה היתה מדברת מתוך גרונם של הצדיקים כי הם התרחקו מן הגשמיות!

קדושתו של רבינו הקדוש מחבר המשניות

רבינו הקדוש, חיבר שישה סדרי משנה, ומה שכתוב עליו זה מבהיל על הרעיון רבותינו המקובלים גילו לנו שבכל המשניות טמונים בהם סודי סודות. ואומרים רבותינו ז"ל בגמרא )כתובות קד(. שבשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. מקשים על זה רבותינו בעלי התוס' )ע"ז יא(. והרי כתוב עליו שלא היה חסר משולחנו של רבי לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואיך אמר על עצמו כך? ומתרצים, שרבים היו מסבים על שלחנו ובשבילם היה עושה כך אבל הוא בעצמו לא נהנה.
כאן טמון סוד ההצלחה! ע"י עבודת הקדושה! אדם יכול להתעלות למדרגות נשגבות ע"י שיעבוד על מידת התאוה והגשמיות.
רבותינו אומרים: עשר קדושות נתקדשה ירושלים, קודש הקדשים מקודש. אמנם נכון, שגם בשאר ארץ ישראל יש קדושה, אבל יש את קודש הקדושים, שהוא המקודש ביותר! וכך גם בעבודת ה' אפשר להתעלות למדרגת קודש הקודשים, וזה תלוי כאמור בעבודת הקדושה.

אהבה לה' יתברך – אהבה שאינה תלויה בדבר

נחזור למה שפתחנו בו את השיעור במצוות אהבת ה:' מהו אם כן, פירוש 'ואהבת את ה' אלוקיך' – זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר! שהיא קיימת לעולם. וכך אומר דוד המלך ע"ה: 'נפשי איויתיך בלילה.' ואומרים המפרשים )עיין ברש"י ובמלבי"ם שם( שגם בשעת החושך והגלות, כאשר צרות מתרגשות עליו, עם כל זה, נפשו מתאוה ומשתוקקת להשי"ת, והוא שמח ביסורים הבאים עליו, כי ע"י זה מתגדל שמו יתברך. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר.
רבינו שלמה אבן גבירול כותב בפיוט שלו, ונוהגים לומר אותו בימים נוראים 'רצונך אשאלה רגע – ואגווע.' דהיינו, שאני מוכן למות ובלבד שאזכה לרגע אחד לעשות את רצונך! זה הפלא ופלא! הוא מוכן למסור נפש בשביל רגע אחד של קיום רצונו יתברך! זהו ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך!

אהבה בלא יראה – אינה אהבה שלימה

שאלנו בפתיחת הדברים, למה הרמב"ם מחבר את היראה עם האהבה, וכך גם אנחנו אומרים בתפילה 'לאהבה וליראה את שמך' התשובה היא, שאם אין יראה זהו חסרון באהבה! כשיש קירבה יותר מדאי – זה גם לא נכון. 'גבול שמת בל יעבורון,' ולכן, צריך שיחד עם האהבה תהיה יראה, ועם היראה – תהיה אהבה. זה בלא זה – עדיין לוקה בחסר!

כמה מעלות טובות לאהבת ה' עלינו

ישנם הרבה דברים, שיגרמו לנו, עם ישראל, לאהוב את הקב"ה! יש לנו כזו תורה נפלאה, יש לנו לראות את חסדיו יתברך, חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, ששומר עלינו בכל יום. היתה היום אצלי אשה אחת מהמשפחה ואמרה לי: הפסח הזה ברוך ה,' אנחנו מוכנים כבר עם הנקיונות. במשך עשרה ימים של המלחמה, היה חופש מבתי הספר, כבר עשינו את ההכנות לפסח. היא מורה מחנכת ואין לה עבודה, אז היא כבר מוכנה לפסח. אמרתי, ישתבח שמו יתברך 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' – מידת הדין ומידת הרחמים פועלת במקביל, לגויים – דין! באיראן דם ואש ותימרות עשן, וכאן בארץ – רחמים. אותו טיל, שהם משגרים שהם משגרים והם בבהלה, פחד ובחלחלה מהתגובה עליו, עושה לנו חופש לנשים שיוכלו להכין לפסח ברוגע, איזה יופי! חיכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים.

פנינים על הפרשה – מתי נקרא אדם, ומתי נקרא נפש?

בתחילת הפרשה אומר הכתוב 'אדם כי יקריב מכם קרבן' ותמהו רבותינו ז"ל במדרש מדוע בהמשך הפרש כשאדם חוטא לא קראה לו התורה אדם אלא כתבה 'נפש כי תחטא בשגגה.'
וביארו חכמינו ז"ל )ויק"ר ד' ה,' ובמדרש תנחומא שם( שלעתיד לבוא הנפש והגוף אעומדים לבדין מה הקב"ה עושה? מניח הגוף – ודן את הנשמה,! והיא אומרת רבון העולמים שנינו חטאנו מפני מה אתה מניח את הגוף ודן אותי,? א"ל הגוף מן התחתונים ממקום שחוטאין, אבל את מן העליונים ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ודן אותך.כשאדם מביא קרבן אז קרינן אדם, אבל כשאדם חוטא, מחשיבין שהנפש חטאה.
וידע האדם שזהו גם לטיבותא, כמו שכתוב 'נפש עמל עמלה לו,' ע"י שהאדם עמל, אז כבר לא נחשב שהלימוד האדם למד אותו, אלא זה לימוד הרבה יותר גבוה לימוד של מסירות נפש, וכמו שפי' שע"י שעמל במקום אחד התורה עומלת לו במקום אחר, כיון שכשאדם מגיע לדרגה של נפש ע"י העמל שלו, אז הוא כבר בדרגות רוחניות גבוהות עד כדי שזוכה שהתורה עמלה בשבילו, אותה תורה שקדמה לבריאת העולם, אותה תורה שניתנה בסיני, היא עמלה לבחור ישיבה של היום, לאברך כולל של היום, וזה כי האדם מגיע לדרגות נעלות ע"י עסק התורה וע"י העמל והיגיעה בה, ה' יזכנו.

בית המוסר – אם ישמרו כל עם ישראל שתי שבתות תמימות מיד הם נגאלים!

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת," השבת קודש היא המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו מקודש אבריך הוא, היא מתנה אשר אין לה ערך ואין לה קץ, מעבר לעניין הגשמי שאחר כל ימי העבודה במשך השבוע, ניתן לאדם זמן
מנוחה, ומעבר להשגות הרוחניות שאפשר להשיג ביום הנשגב יום השבת! השבת היא הרבה הרבה מעבר לכך, במהותה היא זו שמחזיקה את העולם.
וכמו שכתב באור החיים הק' )דברים ה' ט"ו( 'ולך לדעת כי מיום ברוא אלוקים את האדם, לא חסר העולם דבר המעמיד, צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת, כי אדם שומר שבת היה, ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור, ואחריו כמה צדיקים, וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח, נח, שם, אברהם, ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות.'
הרי לך שמה שמעמיד את העולם זהו השבת, כל יהודי ידע שע"י ששומר את השבת הוא שומר על העולם, הוא מציל אותנו מכל פגע, וזה כוחו של כל יהודי, ומכיון שזה כך האחריות היא גדולה מאד, השמירה צרכיה להיות בדקדוק רב, יש הרבה הלכות, כל אחד צריך לדעת את כל ההלכות, ואם עדיין לא יודע חייב עכ"פ לקבוע לעצמו סדר לימוד של הלכות שבת, ובכך תוך זמן ידע את כל ההלכות, וכמו שכותב הח"ח בהקדמה לחלק ג' במשנה ברורה, שאדם שלא יודע את ההלכות של שבת, קרוב לודאי שמחלל את השבת רח"ל, ולכך צריך האדם להתחזק בזה, ולחזק בזה את בני משפחתו.
אני פונה לכל עם ישראל בכל מקום שהם, אחרי שרבותינו גילו לנו שאם ישמרו שתי שבתות כהלכתם, מיד הם נגאלים, ואחר שבשבתות אלו במיוחד מתחזקים בזה, הבה נעשה מאמץ לשמור את השבת הזו והבאה כהלכתה מתחילתה ועד סופה, עם תוספת שבת לפניה ולאחריה בקדושה ובטהרה בעירנות ובשימת לב, וכמו שכתב בזהור הקדוש בראשית יש בה ב' מילים ירא שבת, כל אדם בראשית דרכו צריך להיות ירא חלילה לבל יכשל בשום חילול, בין במעשה ובין בדיבור ואפי' במחשבה, שהשבת תהיה שבת קודש, והשבת גדולה מאוד, ועי"ז זוכים לגאולה שלימה למה? כי שבת זה מעין עולם הבא, ולכן אם שומרים את השבת זוכים לימות המשיח.
ה' יזכנו שבזכות שמירת השבת יחיש גאולתנו, ובא לציון גואל אמן ואמן!!