חג השבועות – מפי הגאון הצדיק רבי יצחק כהן שליט״א

מאמר לחג השבועות הכנה לקבלת התורה

עם ישראל יוצא ממ"ט שערי טומאה – למעלות נשגבות במעמד הר סיני

עם ישראל, בהיותו בגלות מצרים, היה שקוע במ"ט שערי טומאה! אין לנו מושג מה פירוש שער טומאה אחד, כמה הוא רע ומר, על אחת כמה וכמה ארבעים ותשע שערים כאלה. והנה, בתוך חמישים יום מיציאת מצרים ועד מעמד הר סיני – כבר היו במדרגת אדם הראשון לפני החטא! איך זה יתכן? איך זה עובד?
בפשטות, הסיבה לך אינה תלוי רק בשמירת המצוות שאותן ידעו מאבותינו הקדושים, וחזרו לשמור, אלא גם צריך לומר, שהשתלמו בכל המידות הטובות, כי הכתוב אומר: 'צדק לבשתי וילבישני,' המשמעות היא שהתורה שקיבלנו מתאימה לנו, ואנו מתאימים לתורה! לא יעלה על הדעת, שעם ישראל יקבלו את התורה ולא יהיו מתוקנים בכל המידות הטובות. אי אפשר, זה לא שייך! וכבר אמרו רבותינו 'נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם.' על מי נאמר הפסוק הזה? על מי שיש לו תורה ואין לו דרך ארץ! על מי שיש לו תורה ואין לו מידות טובות! הנזם לכשעצמו הוא תכשיט יפה מאוד, אבל כאשר הוא נתון באף של חזיר – זה נראה דבר מוזר, הוא מאבד את כל היופי שלו, ועל כן, בהכרח שהיו לעם ישראל מידות טובות.

רבי עקיבא בודק את תלמידיו בענייני דרך ארץ

במסכת דרך ארץ )פ"ה ה"ב( מובא מעשה עם רבי עקיבא שהזמין שנים מתלמידיו לביתו, כדי לאכול, והיתה כוונתו לבדוק אותם, בעניינים אלו של דרך ארץ, וכך מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לתלמידיו, הביא להם שני תבשילים, אחד חי, ואחד מבושל. בתחילה הביא להן התבשיל החי, הפיקח שבהן אחז את הקלח של כרוב בידו אחת ותלשו, לא בא אחריו, משך ידו הימנו, ואכל פיתו ריקן. הטיפש שבהן אחז את הקלח בשתי ידיו ותלשו. אמר לו רבי עקיבא, לא כך בני, אלא הנח עקיבך עליו בתוך הקערה ותלשהו. [כלומר, תרים גם את הרגל ותדרוך על הכרוב שתסייע לך לתלוש אותו]… ואחר כך הביא להן מבושל, אכלו ושתו ונסתפקו, ואחר שאכלו ושתו, אמר להם: בניי, לא עשיתי לכם כל כך, אלא כדי לבדוק אתכם, אם יש בכם דרך ארץ אם לאו.
המעשה הזה הובא להלכה בטור )או"ח סי' קע( ובא זה ללמדנו, שהדרך ארץ של האדם היא פועל יוצא ממידותיו, אם יש לו דרך בשאר המסכתות, ואילו במסכת דרך ארץ יש לנו שתים, יש 'דרך ארץ רבה' ויש 'דרך ארץ זוטא.' ומה הענין בזה?
להבנת הענין, נקדים ונאמר שהנה, גם בספר תנא דבי אליהו, יש שני חלקים – יש תנא דבי אליהו רבה ויש תנא דבי אליהו זוטא, וכך גם מצינו בספרי האידרא של רשב"י, יש 'אדרא רבא' ויש 'אדרא זוטא.' ומה הפשט בזה? אלא, אנחנו רואים כאן שיש שתי בחינות, שני מצבים. תנא דבי אליהו רבה וזוטא – אלו שני מצבים שבהם היה רב ענן כאשר קיבל מאליהו הנביא בתחילה היה בבית המדרש רגיל, ואח"כ היה בתוך מחיצה, שזו מדרגה פחותה יותר, ולכן נקרא תנא דבי אליהו זוטא. וכך גם מצינו בענין האדרא, שבאידרא רבה היו כל התלמידים, ואילו באדרא זוטא היו רק המיוחדים שבהם ועוד חילוק, שבאדרא רבה כל התלמידים.

דיברו ואמרו סודות התורה, ואילו באדרא זוטא רק רשב"י דיבר בסודות התורה לפני הסתלקותו]
וכך גם בענייננו, החלוקה הזו של מסכת דרך ארץ 'רבה' ו'זוטא' באה ללמדנו, שיש שתי סוגי הנהגות של דרך ארץ, יש הנהגות השייכות לכלל העם, ויש הנהגות מיוחדות השייכות לתלמידי חכמים! וזה משתנה מאדם לאדם לפי מעמדו ולפי עניינו, כל אחד לפי המצב שלו ולפי החיובים שלו.

מעלתם העצומה של בני ישראל במעמד הר סיני ולעומתה המהפך שהיה בחטא העגל

עם ישראל בכללותו היה במצב נוראי במצרים, שקוע במ"ט שערי טומאה, ופתאום הגיעו למדרגה עצומה כפי שאומר הפסוק: 'אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם' ויש להתבונן בכתוב מדוע אמר גם 'אלוהים אתם' וגם 'בני עליון' אלא אלוהים – זו מדרגה של מלאכים, אבל יש מדרגה גבוהה יותר של 'בנים אתם לה' אלוקיכם' המלאכים הם מעולם היצירה ואילו נשמות ישראל הם מעולם הבריאה, מבחינה יותר גבוהה! וזהו שאמר 'ובני עליון כולכם' דהיינו מדרגה גבוהה יותר ממדרגת המלאכים. ואכן, כך ראינו במעמד הר סיני, שהמלאכים היו השמשים שלנו, הביאו לנו שני כתרים והלבישו אותם לראשנו. וכפי שאומרים רבותינו ז"ל שהיו שישים ריבוא מלאכים, שכל אחד מהם הביא שני כתרים כנגד נעשה ונשמע, והלביש לכל אחד ואחד מישראל במעמד הנבחר.
וכאשר עם ישראל חזרו לאחוריהם מרוב מורא בפחד במעמד הזה, באו המלאכים וסמכו אותם אחד מימין ואחד משמאל והיו מדדים אותם ומסייעים אותם לחזור למקומיהם, כמו שנאמר: 'מלאכי צבאות ידדון ידדון.' לאיזו מדרגה עצומה הגיעו בני ישראל!
וכיוצא בדבר, אנחנו מוצאים גם לאידך גיסא, שכאשר חטאו בני ישראל בעגל – איבדו את מדרגתם הנשגבה! בסוף הארבעים יום הראשונים, איבדו את שני הכתרים שהיו להם, ואז ירדו פעמיים שישים ריבוא מלאכים וכל אחד מהם הסיר כתר אחד, ולפתע, ירדו לדיוטא תחתונה, עד שעבדו עבודה זרה בחטא העגל ואמרו: 'אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.' היכן היא הדעת, וכי העגל הזה הוציא אותנו ממצרים? איך ברגע קטן ירדו ממדרגתם העצומה, לתחתית המדרגה? ארץ – יש לו מידות טובות, וכן להיפך.

אדם שרואה רק את עצמו – מתנהג בחוסר דרך ארץ

בצעירותי, כשהייתי בישיבה, נוכחתי לראות התנהגות של חוסר דרך ארץ בחדר האוכל, וכך היה המעשה: בחור אחד, הגיע לארוחת הצהרים, השלחנות בחדר האוכל מסודרים עם קערות כלליות שצריכות להספיק לארבעה בחורים שיושבים בכל שלחן. והנה, מיודענו משקיף על קערת הביצים ומתחיל לברור לו את הטובה ביותר, מרים את הראשונה, חוכך בדעתו… לא מספיק גדולה, שוב מניח אותה מנסה את חברתה, וכן ע"ז הדרך, עד שלבסוף נתרצה בביצה הרביעית שהרים – זו הגדולה ביותר! [א"ה, ואפשר שמצא לו 'תנא דמסייע' מדאמרינן: 'טועמיה חיים זכו וגם האוהבים דבריה – גדולה בחרו]… לאחר מכן, עבר לקערת הסלט התבונן היטב ולקח לו את כל מה שאוהב מתוכה, וכך גם בשאר הקערות שבשלחן. הוא ממש עשה 'למדנות' באוכל, לפני שישב 'איש טהור' לסעוד את לבו, עד שכמעט שלקח את רוב האוכל המיועד לארבעת החברים – בשבילו, ממש כך! הוא לקח כפעמיים וחצי מכלל המזון שהיה על השלחן. חוץ מהביצים, שלא היה יכול לקחת יותר מביצה אחת, אבל בחן היטב מי הכי גדולה, על אף, שבאמת אין לזה שום הגיון! שהרי במטבח של הישיבה מזמינים כמות גדולה של תבניות ביצים מאותו גודל, כגון, חמישים תבניות גודל לארג,' ואם כן, מה הטעם לפשפש בין הביצים ולבחון איזו הכי גדולה, הרי כולן מאותה תבנית…
בהזדמנות אחרת, הייתי עד למעשה אחר: התארחתי באיזה בית, ונוכחתי לראות את אחד מבני הבית, שרצה לקחת כרית בשבילו, הלך ועבר ממיטה למיטה – והתחיל לבדוק איזו כרית הכי טובה, לבסוף לקח את הכרית הכי נוחה לעצמו ושם במקומה את הכרית שהיתה במטתו.
שני המעשים הללו עשו בי רושם, והתבוננתי בזה, מה קורה כאן? איך זה שהאדם רואה רק את עצמו! לא מעניין אותו אף אחד מלבדו! והתשובה היא, שחסרה לו דרך ארץ. חסרות לו מידות טובות. ורבותינו אמרו: דרך ארץ – קדמה לתורה!

המשמעות המוסרית של דרך ארץ 'רבה' 'וזוטא'

ידוע שמסכת דרך ארץ, היא אחת ממסכתות הש"ס [מהמסכתות הקטנות.] ויש להתבונן בזה, שהרי במסכת שבת – יש לנו רק מסכת שבת אחת, וכך גם במסכת ביצה – רק מסכת אחת, וכך

ביאור סוד הענין במהפך הנ"ל

לביאור הענין, נתבונן בפסוק הבא: כתוב בתהלים 'כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו.' ויש להבין, מה הפשט בזה? מדוע צריך להרחיק מקצה לקצה, ממזרח עד למערב את החטאים מאיתנו, וכי המרחק שלנו מאחד הקצוות )מזרח או מערב( אינו מספיק גדול?
ובכן, ראיתי שמביאים בשם החת"ס ביאור נפלא: אדם שעובר עבירה, נמצא מחובר לעבירה! הוא להוט אחריה, הוא משוגע אחרי העבירה! וכנגד זה יש אדם שרץ אחרי המצוות, בזריזות ממצוה למצוה, הוא מדקדק בקיומה ושמח בה ומחובר אליהו ודבוק בה, וכמו שאנחנו אומרים 'צדקנו במצוותיך.' ולפתע, ביום אחד בהיר, נתהפכו היוצרות, זה שרץ אחרי העבירות – רץ אחרי מצוות, וזה שרץ אחרי המצוות התחיל לרוץ אחר עבירות, ומי
שמתבונן מהצד תוהה מה זה ועל מה זה?

אז יש מקובלים שמסבירים שבלילה שניהם הלכו לישון ונתחלפו הנשמות שלהם, זה הרשע קיבל את הנשמה של הצדיק, וזה הצדיק – קיבל את נשמת הרשע, והתחיל לרוץ אחר עבירות. כך אומר המקובל… ואולי זה נכון כי יש מסבירים שזה מה שקרה ליוחנן כהן גדול, שבמשך שמונים שנה היה כהן גדול, דהיינו, שכבר היה בגיל מאה, ולפתע, נעשה צדוקי! אלא נכנסה בו איזו רוח של רשע, בזמן שישן – נתחלפה עם נשמה אחרת וכך נעשה צדוקי.
אבל אנחנו לא מקובלים, אין לנו עסק בנסתרות… וצריכים להבין מה קרה פה?
מצאנו פסוק אחר בתהלים 'הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו.' הפסוק הזה מדבר על פרעה הרשע, שנהפך ליבו לשנוא את עם ישראל במצרים לאחר שמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא. המצרים היו אוהבים את עם ישראל כל כך כל זמן שיעקב אבינו היה בחיים! עד שאפילו פרעה שהיה אמגושי וכופר גדול – ביטל את עצמו לפני יעקב אבינו ויוסף. ואם כן, למאן דאמר, שמלך חדש על מצרים – הוא אותו פרעה שהיה, מה קרה לו פתאום? איך נהפך ליבו לשנוא את עם ישראל?
האמת, שמצאנו אצלו עוד תהפוכות, שכאשר התעורר בחצות הלילה במכת בכורות – פתאום קם ממטתו והתחיל לרוץ עם הפיג'מה, כמו שהילדים שרים בגן, לחפש את משה ואהרן ולשלח אותם מארצו, שנאמר 'קומו צאו מתוך עמי.' אז אצל פרעה עצמו היה אפשר לומר שהוא מתנהג לפי האינטרסים שלו, 'סוחר ממולח' שפועל באותו רגע לפי מה שמתאים לו, טוב לו כך – עושה כך, טוב לו כך – עושה כך. אבל איך אפשר לומר את זה על עם שלם? המצרים, פתאום נהפך ליבם לשנוא את עם ישראל, איך זה קורה?

חידושו של החתם סופר – הכל תלוי בשאלה לאיזה כיוון הולכים!

רבינו החתם סופר מגלה לנו את הסוד בדבר הזה, וממחיש זאת במשל הבא : נתאר לעצמנו, אדם שעומד בצד מזרח בעמוד השחר, אם הוא מחליט ללכת לצד מזרח, שמשם השמש עומדת לזרוח, הכל הולך ומתבהר בבחינת 'הולך ואור עד נכון היום' ככל שהוא מתקדם והולך – כך היום הולך ומאיר לו. אבל אם מחליט ללכת לצד ההפוך – לצד מערב, אז הכל הולך ומחשיך לו, כי הוא מתרחק מהזריחה. אם כן, מה צריך לעשות אדם שעומד במרכז, בין מזרח למערב – לעמוד עם הפנים לכיוון מזרח, ואז הם יתחיל ללכת, ילך לצד מזרח, והיום יאיר לו!
הרי לפנינו, שהכל תלוי לאיזה כיוון הולכים!! ברגע אחד אדם יכול להתהפך לטוב או למוטב, השאלה היא מה הכיוון שלו! וכעת יתבאר, מדוע אמר הכתוב 'כרחוק מזרח ממערב – הרחיק ממנו את פשעינו' כי לא די בזה שאדם עומד במרכז והוא רחוק באופן שווה מצד מזרח או מערב, שהרי עדיין הוא יכול להחליט לשים פניו לצד מערב וללכת לשם, וכמו שהסברנו, שהכל תלוי בכיוון שהוא בוחר! מה שאין כן, אדם שכבר נמצא בצד מזרח, שבזה אין סיכוי שיתחיל ללכת מקצה לקצה וירחיק לכת עד לצד מערב, אין שייכות שיחזור לצד מערב! ובאותה מידה הרחיק ממנו הקב"ה את פשעינו, שגם אנחנו לא נשוב לפשעינו לעולם! אלו דבריו הנפלאים של החתם סופר.

בני ישראל 'משנים כיוון' במכת בכורות

ואת היסוד האמור, נוכל לראות גם אצל בני ישראל שהיו במצרים:

למעשה, עד לעשור בחודש ניסן, עדיין עבדו בני ישראל עבודה זרה במצרים! שהרי הקב"ה ציוה להם 'משכו וקחו לכם צאן וכו' ושחטו הפסח' ודרשו רבותינו ז"ל 'משכו' ידיכם מעבודה זרה! ויש להתבונן בזה, שהרי כבר היו עדים לתשע מכות שבאו על מצרים, ראו ניסים ונפלאות בכל מכה ומכה, ועדיין היו עובדים לטלה, ופתאום, במכת בכורות – הכל התהפך! עד שמשכו ידיהם מעבודה זרה. מה קרה? הם שינו כיוון! ברגע שמשנים כיוון – כבר לא מסתכלים אחורה, אלא רק קדימה, פניהם רק למזרח, כמו שנאמר: אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.

אנחנו אומרים בברכות ק"ש "ויציב ונכון וקיים ונאמן וכו' חמשה עשר לשונות כאלו, כל החלקים של אמיתות האמונה באותו רצף, כאשר כולם מצביעים לאותו כיוון בלי להביט אחורה אם מתבוננים אחורה, גורמים לחורבן, כמו שנאמר 'ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח,' וזהו שנאמר 'יאחז צדיק דרכו' – לא זזים מהדרך! זהו סוד הענין, ולכן, אם מהפכים את הפנים לצד מערב, אמנם, ממשיכים ללכת, אבל הולכים לצד החשוך! וכך יורדים מדחי אל דחי. המהפך נעשה ברגע אחד! רק להחליט לשנות כיוון.

תהפוכות בעם ישראל מצד לצד – במהלך גאולתם ממצרים

בזמן שמשה רבינו הגיע למצרים כתוב בפסוק: 'ויאמן העם ויקדו וישתחוו.' אנחנו קוראים את הפסוק הזה בנשימה אחת, כאילו זה דבר של מה בכך. אבל כמה צריך להתבונן בזה! עם שלם, שעובד במשך דורות עבודה זרה, ועדיין הם עובדים ע"ז בשלב הזה, והם שומעים בשורה טובה ממשה רבינו, שהקב"ה הולך לגאול את ישראל כמ"ש פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ומה תגובת בני ישראל? 'ויקדו וישתחוו' והגמרא אומרת )ברכות לד(: קידה – על אפיים, כריעה – על ברכיים והשתחויה – פישוט ידים ורגלים. בני ישראל כולם, ובכללם גם דתן ואבירם שהיו שם מסתמא, כולם משתחוים בפישוט ידים ורגלים, לשמע הבשורה של משה רבינו. והכתוב מעיד עליהם 'ויאמן העם!'

ולעומת זאת, כאשר יוצאים ממצרים מגיעים לים סוף ופתאום הם אומרים: ניתנה ראש ונשובה מצריימה! מה זה ניתנה ראש? אומרים רבותינו, דהיינו עבודה זרה! ניקח איזה אליל ונשים אותו לראשנו ונחזור למצריים. ולכאורה, להיכן נעלמה האמונה שלהם? הרי כשיצאו ממצרים לא הספיקו לקחת עמהם צידה לדרך כמ"ש וגם צידה לא עשו להם, ועל מה הם סמכו? על הקב"ה שיזון אותם במדבר, הרי שהיתה להם אמונה בהשי"ת!
והנה, הם מגיעים לים סוף, רואים את הים לפניהם ואת מצרים לאחריהם, ומשה רבינו צועק בתפילה לקב"ה, והקב"ה אומר לו 'מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו' דהיינו, זה לא עת להאריך עכשיו בתפילה, אלא כעת הם צריכים למסור נפש ולהוכיח את האמונה שלהם במעשה, ע"י שיכנסו לתוך הים!
והכתוב ממשיך ואומר: 'ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים ובקעהו,' דהיינו, שאחרי שיכנסו בני ישראל לים – אז תרים את המטה ונטה ידך על הים ובקעהו. ראיתי מי שמפרש מדוע כתוב 'ואתה הרם את מטך?' אלא מפני שהיה חקוק על המטה שם ה' המפורש, ולכן, תרים אותו ותסלק אותו מכאן, אל תשתמש בשם המפורש שחקוק עליו, אלא נטה את ידך על הים, שלא יחשבו בני ישראל שהמטה הזה הוא כמו מטה קוסמים שיש לו איזה כח עצמי, והגם שהוא מטה האלוקים, מכל מקום, תסלק אותו מכאן וכך יראו עין בעין שאני עושה להם את הנס הזה של קריעת ים סוף ולא המטה!
וכל זה התרחש – רק אחרי שנכנסו לתוך הים במסירות נפש, המים כבר הגיעו להם עד צוואריהם, 'הגיעו מים עד נפש' והיתה מריבה בין השבטים מי יקפוץ ראשון לים, כמו שהגמרא מספרת )סוטה לו(: שהיו השבטים מתנצחים זה עם זה, עד ששבט בנימין קפץ ראשון )לדעת רבי מאיר,( והיו שרי יהודה רוגמים אותו
באבנים, שנאמר: 'שם בנימין צעיר רודם, שרי יהודה רגמתם.' ולדעת רבי יהודה – נחשון בן עמינדב קפץ ראשון לים. ומכל זה, רואים איזו מסירות נפש היתה להם כדי לעשות רצון השי"ת שציוה 'דבר אל בני ישראל ויסעו,' אז לכאורה, הם כבר הגיעו לפסגת האמונה?
והתשובה היא – עדיין לא! שהרי הפסוק אומר 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם' תיבת 'חומה' כתובה בכתיב חסר 'חמה' ומכאן דרשו רבותינו שזה מלשון חימה וכעס ומדוע? מפני שהכניסו עמהם עבודה זרה לים, עדיין לא התנתקו ממנה! והנה, אחרי שיצאו בני ישראל מהים, כתוב: 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ויאמינו בה' ובמשה עבדו' שוב פעם כתוב 'ויאמינו' ולכאורה, כבר כתוב לפני כן ויאמן העם? אלא מפני שהאמונה שלהם עדיין לא היתה מושלמת, ובזה ביארתי בס"ד, מדוע לא שרו בני ישראל את שירת הים מיד עם יציאתם ממצרים, מדוע המתינו עד לקריעת ים סוף? אלא, מפני שהאמונה שלהם עדיין לא היתה שלימה בהשי"ת! הם אמנם יצאו ממצרים, והקב"ה אכן זוכר לנו את הזכות הזו כמו שנאמר: 'זכרתי לך חסד נעורייך בארץ לא זרועה' אבל עדיין אמונתם לא היתה שלימה בהשי"ת!
צא ולמד, שאפילו לאחר שיצאו מהים עדיין פחדו בני ישראל שמא, המצרים לא טבעו בים, ושמא כשם שאנחנו יצאו מהצד הזה של הים, כך גם הם ייצאו מהצד השני! ולכן ציוה הקב"ה לשרו של הים, שיפלוט את המצרים מן הים שיהיו כולם על שפת הים, והים פלט אותם כשהם חיים! וכך כל אחד ואחד מבני ישראל ראה את המצרי ששיעבד אותו במצרים, וזהו שנאמר 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים' – משמע, שעד עתה היה חי, ורק עכשיו מת על שפת הים לעיניהם של בני ישראל ואז הם היו רגועים ובטוחים שניצלו מהסכנה. ורק לאחר מכן אומר הכתוב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' – כעת הם הגיעו לשלימות האמונה בהשי"ת, ולכן, רק עכשיו התחילו לשיר את שירת הים, וזהו שנאמר 'אז' ישיר משה, מדוע נקט תיבת 'אז?' אלא להורות שרק ברגע הזה, לאחר שהגיעו לאמונה שלימה בה' – אז התחילו לשיר להשי"ת!
גודל כח הקבלה לעשות שינוי – עד שנחשב לו כאילו כבר עשה
וכל זה התחיל כאמור, כאשר בני ישראל שינו את הכיוון, והחליטו בעשור לחודש ניסן להיטהר מטומאת ע"ז של הטלה המצרי, כאשר ציוה הקב"ה 'דבר אל בני ישראל בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית וכו.' והכתוב אומר בסוף הענין 'וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואהרן.'
ושואל באבות דרבי נתן, והלא עדיין לא עשו, כי נצטוו רק בראש חודש ניסן, ואיך כבר נאמר עליו וילכו ויעשו? אלא מכיון שקיבלו עליהם לעשות – כבר נחשב להם כאילו עשו בפועל! אם משנים את הכיוון -זהו זה, כבר נחשב להם שעשו, ואז זוכים לכל המעלות בבת אחת!

סיוע ליסוד האמור מהמשנה באבות

ותנא דמסייע לן, מהמשנה באבות בפרק שלישי, שאומרת 'המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ' המשנה לא אמרה: העושה עול תורה, אלא המקבל עליו – כי אע"פ שעוד לא עשה, עצם הקבלה, ההחלטה לשנות את הכיוון – זה גורם שכבר מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ!

כיוצא בדבר, החתן מקדש את כלתו, הרי היא עדיין לא אשתו, היא אשה זרה, הוא אשכנזי מפולין והיא מרוקאית, שני טבעים שונים, שני עולמות שונים, ועם כל זה, ברגע שאומר לה: הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. זהו זה! באותו רגע היא מקודשת לו, ואסור כמו הקדש לכל העולם, ומיוחדת רק לו. במעשה כזה קטן, ולכאורה, מי אומר שבאמת היא תהיה אשה נאמנה, ותעשה כל מה שצריך, אלא מאחר שקיבלה על עצמה להיות מקודשת לו, היא הסכימה לזה – זה זהו! ברגע אחד היא הופכת להיות מאשה פנויה לאשה מקודשת ואסורה לכל העולם. היא קשורה אליו בכבלי ברזל. והשורש לכל זה – רגע אחד של קבלה!

הרי לנו כמה גדול כח הקבלה, ולכן, מי שמקבל עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ולכאורה, צריך להבין איך זה עובד כאן? אלא, ביאור הענין ע"פ הגמרא בסנהדין, שאומרת על הפסוק 'אדם לעמל יולד' איני יודע אם לעמל תורה או לעמל דברים בטלים, שהוא אומר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' הוי אומר לעמל תורה נברא האדם!

ובוא וראה עד היכן הדברים מגיעים, שהרי שאל בן דמא שהיה בן אחותו של רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה מהו שאלמד חכמה יוונית? השיב לו רבי ישמעאל, בדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ותלמד חכמה יוונית! חכמה יוונית, זוהי חכמה שיש בה הרבה קודים והרבה סימנים, ורבי ישמעאל משיב לו, שמאחר שחיוב לימוד התורה הוא 'יומם ולילה' אם כן, אין זמן שבו האדם פטור מזה! אפילו זמן בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, וספק שמא חלקו יום וחלקו לילה, וממילא, אסור ללמוד חכמה יוונית!
וזהו שאומר רבא בגמרא )סנהדרין צט(: כולהו גופי – דרופתקי, אלא אשרי מי שהוא דרופתקי דאורייתא! ומפרש רש"י, שכל הגופים טרחנים הם, כולם טורחים כאן בעולם הזה,, כולם עמלים ועובדים, אלא אשרי מי שזכה שתהיה טרחתו ויגיעתו בתורה! נקרב את הדברים לשכלנו במשל הבא:
נתאר לעצמנו, שיש לפנינו שתי ערימות גדולות של משא, הערימה האחת – ערימה של שקי עפר מן האדמה. חמש עשרה שקים זה על זה. והערימה השניה – חמש עשרה קרטונים של ספרי קודש, ש"ס בבלי וירושלמי, שו"ע ורמב"ם וכן ע"ז הדרך. והנה, באים בני אדם לערימות הללו, אומר להם הממונה: אתם חייבים להרים משא עליכם, או מהערימה הראשונה או מהשניה! אם הוא חכם, ומקבל עליו להרים את הספרים – הרי זה זכה, להביא ספרי קודש לביתו ולעסוק בתורה. אבל אם אינו חכם – הוא לוקח איתו
ערימות של חול ועפר, ומה יעשה איתו? זהו שאומר איוב בפסוק 'אדם לעמל יולד' – דהיינו, שהאדם חייב לעמול ולעבוד כאן, אבל אשרי מי שעמלו בתורה! שכל עסקו בדברי תורה ולא בדברים בטלים.
אם כן, ברגע אחד, שהאדם מחליט לקחת עליו עול תורה, הוא כבר פטור מהערימה השניה, שהיא בבחינת עול מלכות ועול דרך ארץ! ולפי זה מובן, כיצד באותו רגע שמקבל עליו את עול התורה – מיד מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.
ולא זו בלבד, אלא אפילו מי שכבר הסתבך ולקח עליו מהערימה של שקי העפר, הוא כבר לקח עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, עדיין ההחלטה בידו, לשנות את המצב ולקבל עליו עול תורה, הוא משנה כיוון ברגע אחד, וברגע שקיבל עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ!

מעשה נורא על כוחה של קבלת עול תורה

כבר סיפרתי בעבר, על כוחה של קבלת עול לימוד תורה, ממעשה שהיה כאן בשיעורי ערב שהייתי מוסר בבית המדרש הזה, והיה מגיע לשיעור בחור בשם 'חיים' מידי יום ביומו. יום אחד, הוא מגיע אלי ואומר לי: מחר, כבר לא אוכל להגיע לשיעור של הרב אני 'מתחייל!' שאלתי אותו מה זה מתחייל? אחר כך, נזכרתי שיש תרגום אונקלוס במלחמת מדיין ששם כתוב המושג הזה 'ואתחיילו על מדיין' )במדבר לא ז( והיינו, שלבשו מדים של חיילים ולקחו עמהם כלי מלחמה. אז מה אתה רוצה? שהרב יברך אותי, שאני אשמור את התורה והמצוות שם בצבא.

אמרתי לו: חיים, אתה רוצה מחר להיות כאן בשיעור? אמר לי: בטח שאני רוצה. אמרתי לו: מחר אתה תהיה פה! אתה לא מתחייל! אבל בתנאי, שתקבל על עצמך, שאתה תגיע כל יום לשיעור! ובזכות הקבלה הזו עליך – מחר אתה תביא לי פטור ביד! אמר לי: אני מקבל על עצמי! אמרתי לחברי השיעור: אתם תהיו עדים, שהוא מקבל עליו לבוא לשיעור, מידי יום ביומו! ואני מתחייב, שמחר הוא יביא פטור ביד! הלך אותו בחור לדרכו, ולמחרת הוא הגיע לשיעור עם פטור ביד! בזכות שקיבל על עצמו שעה של לימוד תורה מידי ערב.
והנה, היה לו חבר שגם כן היה אמור להתחייל הוא בא ואמר לי: כבוד הרב, גם אני מחר מתחייל. אמרתי לו: גם אתה כמוהו, אם תקבל עליך לבוא לשיעור מידי ערב, גם אתה תבוא לכאן מחר עם פטור. רבותיי! אתם תהיו עדים בדבר, שמקבל עליו עול תורה. למחרת, הגיע אותו בחור עם פטור ביד!
איך זה יתכן? התשובה היא, זוהי משנה מפורשת: 'כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.' הרי לנו, שאפילו כבר הלך והתחייל, כבר אמר שאין מה לעשות – עם כל זה, ברגע שהחליט לשנות כיוון, זכה לקבל פטור, העבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ!
ותדעו, שעד היום הוא משתתף בשיעורים תמידין כסדרן כבר יותר משבע שנים!

ביתר ירושלים תנצח – ואתה תחזור ללמוד בישיב

אספר לכם, עוד סיפור על הכוח של שינוי כיוון והתחזקות בלימוד: ישנם בחורים שיש להם קשיים בלימוד, יש להם כל מיני הפרעות, וגם בקרב האברכים ישנם הפרעות מסוג אחר, אלא, שהצד השוה שבהם, שצריך לדעת שבכח האדם להתעלות ולהתגבר על כל המפריעים, ולהחליט לשקוע בלימוד, וכפי שנראה מהמעשה הבא:
הנכד שלי היה לומד בישיבה בהר נוף. והנה, יום אחד היה אצלי וסיפר לי שבחור אחד בישיבה, היה מתמיד ועמל בתורה ומוצלח בלימוד, ופתאום, אין לו חשק ללמוד, יום אחד הוא מגיע, ויום אחד נעדר. וביקש ממני עצה כיצד לעזור לו. שאלתי אותו, מה הבעיה שלו? אמר לי שנכנס לו איזה גו'ק לראש, והוא נהיה אוהד של קבוצת הכדורגל 'ביתר ירושלים.' ולאחרונה, ביתר מפסידה במשחקים שלה! והבחור הזה, יושב עליהם 'שבעה…' והרי הלכה פסוקה היא, שהאבל אסור ללמוד תורה, אז כנראה בגלל זה, הפסיק ללמוד כמו שצריך… אמרתי לו, תקרא לו שיבוא אלי. הבחור הגיע אלי, ובאמת ראיתי איזו עצבות שרויה על פניו. שאלתי אותו, מה קרה לך? מה יש להתפעל מקבוצת כדורגל. אמר לי, ככה אני! אני אוהד ביתר, ואם אני רואה שהם מפסידים – אין לי חשק לשום דבר! אמרתי לו: ואם ביתר תנצח במשחק, אתה תחזור ללמוד? אמר לי: בהחלט שכן! ומיד אורו פניו. שאלתי אותו: מתי המשחק הבא? אמר לי, ביום חמישי הקרוב. אמרתי לו, אבל תזכור את ההתחייבות שלך, אתה חוזר ללמוד עם כל החשק! אמר לי: כן! אמרתי לו, אם כך, השבוע ביתר תנצח במשחק. הבחור זה, היה כל כך שמח, עד שכמעט התחיל לרקוד שם… ויצא מאצלי שמח וטוב לב. והנה, בסוף השבוע חזר אלי אותו בחור ואמר לי: כבוד הרב, ביתר אכן ניצחה במשחק! אני חוזר ללמוד בישיבה, כמו שהתחייבתי! ואכן, חזר ללמוד בחשק גדול.
והנה, השבוע בדיוק, הנכד שלי שכבר נשוי ב"ה ויש לו ילדים, בא לבקש ברכה לשידוך לאותו בחור, שכבר בן עשרים וחמש ועדיין לא התחתן, והוא יושב בישיבת קרית מלאכי, ועדיין לומד בהתמדה גדולה!
מה קרה לאותו בחור? הרי בתחילה היה שרוי כולו בעצבות, כמעט שעזב את ספסל הלימודים, ופתאום, התעורר וחזר ללמוד. הוא שינה כיוון! הוא קיבל עליו עול תורה והאמין שיכול להשתנות – והחליט להשתנות, וחזר ללמוד כמו שצריך, במשך שנים, וכמו שמעיד הנכד, שעד עכשיו הוא יושב ולומד!

אין הדבר תלוי אלא בי

הגמרא בעבודה זרה מספרת, על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח שום עבירה שלא עשה. יום אחד, לאחר שנתן בליבו לשוב בתשובה, ביקש מהשמים והארץ שיבקשו עליו רחמים, אח"כ ביקש מההרים והגבעות שיבקשו עליו רחמים, וכשנענה בשלילה אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! נתן ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
הרי הוא היה רשע גדול, שלא יתוארו מעשיו, ואיך זכה לכל זה? אלא שהבין, שהכל תלוי בו! ואז כל העבירות הפכו להיות זכויות. אומרת הגמרא, שכאשר שמע רבינו הקדוש שמע את הסיפור הזה, בכה ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת. ומדוע רבי בכה? אלא הוא הצטער על שאר בני העולם, שאינם חושבים כך! הם לא פועלים ועושים כך, אינם מחליטים לשנות כיוון בחיים שלהם! ומפסידים טובה גדולה!

איך משנים כיוון בחיים

מעשה ביהודי אחד, שרצה להגיע מתל אביב לנהריה, הוא הגיע לתחנת הרכבת וראה שיש שתי רכבות, האחת נוסעת לצפון והאחת בכיוון ההפוך – נוסעת לדרום. הוא קנה כרטיס, ועלה בטעות לרכבת שנוסעת לדרום. הרכבת התחילה בנסיעה, הוא מסתכל בחלון ונראה לו שזה לא הכיוון. שאל את הנוסעים שם, ואמרו לו, טעית! לקחת רכבת שנוסעת לדרום. מה עשה? לקח את המזוודות שלו והתחיל ללכת ברכבת לכיוון הצפון. שאלו אותו להיכן אתה הולך? השיב להם, אני הולך לנהריה… אמרו לו: אתה חושב שככה משנים כיוון!? אם אתה רוצה להגיע לנהריה, אתה צריך לרדת בתחנה הבאה, ולעבור לרכבת הנגדית ולעלות עליה.

המשל הזה ממחיש היטב מה שקורה הרבה פעמים אצלנו! פעמים רבות, שהאדם עושה חשבון נפש ורוצה להתחזק, הוא רוצה לקבל על עצמו עול תורה ולהתחיל ללמוד בעמל ויגיעה, אבל אינו מבין שבשביל לעשות את זה צריכים לטרוח! צריך לעצור את השיגרה שרגיל אליה, ולעלות על הרכבת הנכונה!  אי אפשר להישאר ברכבת הקודמת ולהתחיל כביכול ללכת אחורה… יש משחק של ילדים שנקרא 'יו יו,' זה משחק שעולה ויורד כל הזמן, אדם שנמצא בתהליך של 'יו יו' אף פעם לא יגיע למטרה! הוא כל הזמן עולה ויורד, הוא מתעורר ורוצה חיזוק אבל אינו קם ועושה מעשה, אז שוב פעם הוא ממשיך את השיגרה שלו, ושוב לאחר זמן הוא מתעורר ומבין שחייבים להתחזק ואי אפשר להמשיך כך… אבל אינו מחליט לעשות שינוי ומהפך, וכך חוזר חלילה, הוא עולה ויורד כמו 'יו יו.'
מה כן צריך לעשות? לקום ולשנות כיוון! צריך לרדת מהרכבת של השיגרה ולהפוך פניו ולעלות לרכבת הנכונה, וכמו הצדיקים שעליהם נאמר 'אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום' וכך, כשמקבל עליו עול תורה – זוכה שמעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

הרפיון בלימוד התורה – השורש לגזירת הגיוס

ומכאן נלמד, שכל מה שקשור בגזירת הגיוס אינו תלוי בחברי כנסת ולא בראש הממשלה, ולא ביועצת המשפטית המרשעת, זוהי טעות לחשוב כך! זה תלוי רק תלוי!! ככל שנקבל עלינו עול תורה – יהיה לנו טוב בחיים, ויעבירו מעלינו את עול המלכות ועול דרך ארץ ויתקיים בנו 'והיית רק למעלה ולא תהיה למטה.'

מתי פרעה שינה כיוון לרעה והחליט להתנכל לעם ישראל? כאשר התקיים בהם הפסוק 'ותימלא הארץ אותם' וכמו שאומרים רבותינו, שבני ישראל התחילו לצאת מבית המדרש, התחילו לטייל במצרים, בכל מיני מקומות, עד שארץ מצרים התמלאה בהם, והרפיון הזה הוא שגרם לגזירות הקשות של פרעה! וכך אנחנו רואים בזמנינו, בחורים יוצאים לכל מיני טיולים, נוסעים לחו"ל לכל מיני מקומות. ישנם שמוציאים רשיון נהיגה ומתחילים כבר בגיל שבע עשרה! בחורים צעירים מגיעים אלי ומבקשים ברכה להצליח ב'טסט.' אני שואל בחור כזה, בשביל מה לך רשיון נהיגה עכשיו? אהה, זה בשביל שיהיה לי רשיון כשאני אתחתן. ואני שואל: ומי אמר שאתה צריך בכלל רשיון נהיגה? אולי אתה

תזכה להיות תלמיד חכם, ואז יהיה לך נהג פרטי! מי אמר שאתה צריך להיות נהג?

עגלון עדיף מנהג

ואני מוסיף ואומר, במחילה מכבוד כל הנהגים היושבים כאן, מה זה 'נהג?' בתרגום אונקלוס לא כתוב מה זה. אבל נהג הוא עגלון!! העגלון מנהיג את הסוסים, והנהג מנהיג את הרכב. והאמת היא, שהעגלון במצב הרבה יותר טוב, כי הוא מנהיג את העגלה ברוגע ובנחת, ואתה הנהג כל הזמן במתח, מסתכל כל פעם במראה אחרת ברכב, ארבע מראות נגעים… העגלון תופס את המושכות ביד, הוא יכול בינתיים לקרוא תהלים, יכול לשנן משניות, הסוסים כבר הולכים לבד, רק מידי פעם הוא מפקח על הסוסים שאינם סוטים מהדרך. העגלון יותר טוב מנהג! אז מה אתה להוט כל כך להוציא רשיון נהיגה?? זהו השורש לגזירת הגיוס! הרפיון בלימוד! אבל אם מקבלים עלינו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות.
ויש לנו להתבונן בזה! הרי במשך כל השנים מאז קום המדינה, היה דיחוי מסודר לבני הישיבות, אז מה קרה פתאום עכשיו? אלא זה המבחן שלנו! האם נצליח ללמוד בעמל וביגיעה, ואם רואים גזירות ובעיות – זה סימן שהמבחן לא הצליח, יש רפיון בלימוד!

אבל הבשורה הגדולה היא שעדיין אפשר לתקן! בכל רגע נתון אפשר עדיין לקבל עלינו עול תורה!! אפילו אם כבר לבש עליו בגדי חייל, אם מקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. אבל צריך שתהיה קבלה אמיתית, וקמיה שמיא גליא! אי אפשר לעשות משחקים םע בורא עולם. אם הקבלה היא אמיתית – רואים ישועות.

מעשה נורא עם האלשיך הקדוש

ונספר בענין הזה מעשה נורא, שהיה עם האלשיך הקדוש, שפעם אחת היה דורש בבית הכנסת על היסוד הזה, והסביר שמי שיקבל עליו עול תורה, יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ ולא יצטרך לדאוג על המחיה ועל הכלכלה, הכל יגיע עד אליו! והנה, היה שם עגלון אחד, שהיה עובד קשה כל השבוע, וכאשר שמע את דברי הרב, החליט שזהו זה! הוא לא עובד יותר. למחרת בבוקר, השכים קום כדרכו בזמן, הלך להתפלל שחרית, וישב בבית ללמוד 'חוק לישראל' הרי הוא עגלון, ואינו יודע לעמול בתורה. לאחר שסיים את לימודו, סעד פת שחרית ולאחר מכן, לקח ספר תהלים והתחיל לקרוא בו כל היום. אשתו ראתה את זה, וחשבה לעצמה, כנראה שהוא חלם חלום רע, וקשה לו להתענות, אז הוא קורא תהלים לבטל את החלום.
והנה, כמעשהו בראשון, כך מעשהו ביום השני, ושוב פעם יש לקרוא תהלים כל היום. למחרת, כשראתה שהדבר חוזר על עצמו כבר פעם שלישית, ובשלשה הוי חזקה, הבינה שקרה משהו ושאלה אותו: מה קרה לך? חלמת אולי איזה חלום רע? אמר לה :לא, אלא מורנו הרב אלשיך אמר בדרשה שלו, שמי שמקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול דרך ארץ, ולכן קיבלתי על עצמי ללמוד תורה והקב"ה ידאג לי לפרנסה. אשתו התחילה לדבר על ליבו, תשמע, אתה בעל משפחה וילדים, אתה התחייבת בכתובה לזון ולפרנס אותנו! הלכה והביאה את הכתובה מאמא שלה, והראתה לו: הנה, כתוב כאן אנא אפלח ואזון ואכלכל ואסובר וכו' אתה רוצה שאני אתבע אותך לבית הדין? יחייבו אותך לפרנס אותנו! אבל הוא בשלו – אחרי שמהר"ם אלשיך אמר כך, אני מאמין בדבריו, נאמן עלי הדיין! והוא המשיך בדרכו, לומד יום יום, כך במשך חודש, זמן בית דין – שלשים יום. לאשתו לא היתה ברירה, ולכן התחילה למכור את התכשיטים שלה, כדי שתוכל לקנות בזה אוכל לכלכל את משפחתה. לאחר זמן מה, כבר נגמרו כל התכשיטים שלה, אמרה לו: אין לנו עוד מה למכור. נשארה רק העגלה עם הסוסים, אמר לה בעלה, תעשי מה שאת מבינה. הלכה האשה ופרסמה אותם למכירה. ואכן, באו אנשים וקנו את העגלה עם הסוסים. במשך שלשה ימים היה שקט בבית שלהם, כי בדרך כלל הסוסים היו צוהלים ורועשים בחצר הבית, אבל לאחר שנמכרו עם העגלה – אין קול ואין עונה ואין קשב, והוא ממשיך עם התהלים שלו מבוקר עד ערב.
והנה, לאחר שלשה ימים לפנות ערב, פתאום שומעים צהלת סוסים בחצר שלהם. אמרה האשה לבעלה, אני שומעת סוסים צוהלים בחצר שלנו. אמר לה, תלכי לבדוק, אני קורא תהילים כעת. יצאה לחצר ואכן ראתה את העגלה שלהם עם הסוסים ועל העגלה יש משא גדול מכוסה בברזנט. באותם ימים, היתה תקופת חורף קשה, שלגים רבים ירדו באיזור, והעגלה היתה מושלגת.

לאחר שהאיש התפלל מנחה וערבית חזר הביתה, וראה שאכן זו העגלה שלהם, הוא מתבונן במשא שעל העגלה ורואה שהיא מלאה חביות, 'חבית חבית ובריך' פתח את אחת החביות וראה שהיא מלאה באבנים טובות ומרגליות ובמטילי זהב! המתין עד שתרד החשיכה, ואז הוציא את החביות מהעגלה והכניס אותם למרתף שבבית שלו וכך הכניס ארבע וחמש חביות מלאות באוצרות כאלו. סגר את המרתף והמתין לראות מה ילד יום. בינתיים האיש הביא לסוסים מה לאכול, חיכה יומיים שלשה, ורצה לשמוע איזה חדשות בענין העגלה והסוסים, איך אירע שחזרו כך מעצמם. והנה, הגיע לאזניו שמועה, שלפני כמה ימים היתה מפולת שלגים, ונערה אחת סיפרה שראתה גנבים שהיו מחביאים את האוצרות שגנבו באיזה מקום, ונפלה עליהם מפולת שלגים. ומה התברר? שאותם הגנבים הם הם שקנו את העגלה עם הסוסים מאותו עגלון, והם חששו ממפולת שלגים ולכן מיהרו להוציא את כל האוצרות שגנבו ושמו אותם בחביות על גבי העגלה, וכאשר נכנסו בפעם האחרונה לאותו מקום, לוודא שלא נשאר שם כלום – אירעה המפולת ונקברו תחת השלגים, 'שם תהיה קבורתם…' ומה עשו הסוסים? לאחר שהמתינו זמן ואף אחד לא בא – חזרו לביתו של העגלון, שאותו הכירו, וכך הביאו עמהם את כל האוצרות אל העגלון הזה, שנעשה ברגע אחד עשיר גדול.
הרי לך, שבזכות התמימות שלו והאמונה השלימה בדברי החכם, זכה לכל העושר הזה, ועכשיו כבר לא יצטרך להיות עגלון, אלא יהיו לו הרבה עגלונים…
למדנו מכאן, כמה היה חזק אותו עגלון בכח הקבלה שלו לקבל עליו עול תורה! הוא לא אמר נואש גם לאחר שעבר זמן ועדיין לא נושע. את הסיפור הזה היה מספר הסבא מנובהרדוק זיע"א.

החליט לשנות כיוון בחיים – ונעשה תלמיד חכם גדול

היה אצלי בחור אחד כבן שמונה עשרה, שהיה נמנה על אותם בחורים שלצערנו ירדו מן הדרך, ובא וסיפר לי ממעשיו הרעים. הוא בא מאחת המשפחות הכי נכבדות בירושלים! והנה, בפעם הראשונה שסיפר לי שהוא מחלל שבת, אמרתי לו: עכשיו אתה מספר לי כך, אבל תזכור מה שאני אומר לך, שאתה עתיד עוד להיות אחד מחכמי ישראל! רק אני מבקש ממך, לא ללכת רחוק מדאי…תשמור על עצמך.
ואכן, כיום הוא נשוי, הוא תלמיד חכם, יודע מסכתות בעל פה, ולא פסיק פומיה מגירסא, זכה להקים משפחה ולומד ביום ובלילה וגם מזכה את הרבים לשם שמים.
מה היה כאן? הבחור הזה קיבל עליו לשנות כיוון בחיים. ראיתי עליו שהוא מוכשר מאוד, אלא, שנפל בעוונות הרבים, אבל אסור להתייאש ממנו! ולכן אמרתי לו, שעוד יהיה תלמיד חכם.
אתמול הוא היה אצלי בביקור, וכשהוא מגיע, הוא מדבר איתי בלימוד! יש לו שאלה במשנה, שאלות בש"ס, שאלות בשלחן ערוך. מה רואים מכאן? שכאשר משנים כיוון זוכים לעלות על דרך המלך, עד שזוכים לדקדק על קלה כבחמורה, ביראת שמים טהורה.

סוף דבר

עומדים אנחנו לפני קבלת התורה. המעמד של מתן תורה חוזר בכל שנה ושנה. גם אם עינינו הגשמיות לא רואות את המעמד הזה, כמו שבני ישראל זכו לראות את הקולות וכמו שנאמר 'וכל העם רואים את הקולות' וזה פלא! שהם ראו בעיניהם הזכות את הנשמע. מכל מקום, אע"פ שאיננו רואים את הקולות, אבל אנחנו מאמינים שיש קולות וברקים בחג הזה ויש אפשרות לכל אחד ואחד לקבל עליו עול תורה ולהיות בבחינת 'נעשה ונשמע,' וכמו שמצינו באותה הברייתא באבות דרבי נתן, שכתוב בה: 'וילכו ויעשו' –וכי בראשון עשו? הלא בעשירי עשו [דהיינו, בעשור לחודש לקחו את הפסח] הדא הוא דכתיב 'נעשה ונשמע.' כיון שקיבלו עליהם לעשות, נחשב להם כאילו עשו. ורבינו יונה פוסק את היסוד הזה, ומביא את הברייתא הזו בספרו שערי תשובה. הספר הזה, אינו רק ספר מוסר, אלא ספר פסקים בענייני תשובה.

את הסוד הזה, אנחנו צריכים לגלות לבני משפחתנו, לבנים שלנו, לחתנים שלו, לחברים שלנו, לקבל קבלה אמיתית עלינו, ובעזרת ה' נזכה לקבלת התורה. נזכה לחזור למדרגה העליונה של 'ובני עליון כולכם' שהמלאכים ימזגו לנו יין ישן משומר, וענביו מששת ימי בראשית וגם יצלו לנו בשר, לא כמו הבשר של היום, אלא בטעם מיוחד שרק מלאכים יודעים לעשות. כן יזכנו ה' יתברך.

פנינים לשולחן החג

מדוע בזכות נעשה ונשמע בנו את המשכן?

איתא במדרש על קבלת עם ישראל שאמרו 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" 'וכיוון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, ומדרש זה הוא מדרש פליאה, מהו הקשר וההקבלה הקיימת בין אותה קבלת עול מלכות שמים, לזכות הנפלאה שנפלה בחלקם לבנו בית לשמו יתברך, ועוד ידוע הקו' שהק' מהו ויקחו לי תרומה, היה צריך להיות כתוב ויתנו לי תרומה.
והביאור לזה הוא אחד, עם ישראל כשהגיעו למדרגה הגבוהה, שקיבלו את צווי ה' ללא פשרות, וכל זה ברצון אדיר, ובקבלת עול מלכות אף שלא ידעו מהם החיובים והמצוות שיוטל עליהם, בכו"א אמרו נעשה ונשמע, הרי שבזה הראו קבל עם ועדה, עד כמה היא אמונותם בבורא יתברך, עד כמה הם סמכו והיו בטוחים שהקב"ה לא יטיל עליהם דבר שלא יוכלו לעמוד בו.
וא"כ בשעה זו מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, ולא אמר ויתנו לי תרומה, כי אחר שראה שישראל הם כלי של אמונה, הרי שאז זה הזמן לומר להם ויקחו לי תרומה, וכמו שמבארים המפרשים, יקח את השכינה אליהם, וכמו שרמזו חז"ל מן הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, ללמדך שהשכינה נמצאת בכל אחד ואחד.

בית המוסר

לימוד התורה, מביא לזיכוך הנפש, יותר מסיגופים ותעניות

הביאור הלכה )סי' תקע"א ס"ב ד"ה ת"ח( כותב בשם הספר חרדים וז"ל 'מצאתי בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב ר"י לוריא אשכנזי ז"ל, בספר אחד כתיבת יד כל מה שתמצא בסיגופים וכו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה,' לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע, יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ויתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו, עכ"ל.
וכעין זה כתב החיי אדם ז"ל דאפילו על עבירות ידועים, המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אומנותו, אפילו בזמן הזה לא יסגף עצמו כל כך, רק שישוב לפני ה' בלב שלם, ויבכה מקירות ליבו, וילמד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקווה טהרה, ונמשל לאש, "וכל אשר יבוא באש באש יובא וטהר."
לאור האמור יש למצוא טעם לדברים נפלאים אלו שנתגלו לפנינו, כי בכח עסק התורה לעלות לאדם במקום סיגופים ותעניות, כי אחר ותכלית כל ענינים אלו הינה לזכך את נפש האדם, ולהרחיקה מתולדות החומר שסיבבו לנפילתה בחטא, הרי שבאמצעות עסק התורה הק' ועמלה, נעשית פעולה זו ביתר שאת ועוז כפי שנתבאר, כי בכח עסק התורה בעמל ובהירות, להעביר ולהתפיס את כל חשקי החומר בחשקי הרוח, ומתשת היא את כח הרע שביצר להעמידו בקרן אורה לאור פני מלך חיים.
ידוע שחכם בן ציון אבא שאול ע"ה היה אומר לעיתים אחר שיעור תורה שמסר 'אין לי כח לדבר,'! מאמציו בריכוז ויגיעת המחשבה בעסק התורה, גדול היה למכביר מעבודת כפיים מיגעת, וכן עינינו ראו ולא זר את עמלו בתורה של חכם עובדיה יוסף ע"ה אשר לא היה שם לב כלל לסובבים אותו, והיה כל כולו שקוע, עד כדי שפעם אחת ברוב שקידתו בתורה כשעלה על סולם לחפש את אחד הספרים, עיין בו בעודו בסולם, ומרוב שקיעותו שכח שהוא על הסולם, והחל ללכת ומיד נפל ארצה ונפצע.
וידוע שהגאון הגדול הרב אלישיב זצוק"ל בא לבקרו אחר שנפצע, ודיבר עימו בלימוד למעלה משעה, אחר שיצא אמר לו תלמידו הרי זמנו של הרב קצוב, וא"כ איך התעכב כזה זמן רב בביתו של הרב עובדיה, וכל זה רק בביקור שנפצע, אמר לו כזאת פציעה מעמל התורה שווה לבקר ולשהות הרבה זמן ליד אותו צדיק.
וכל זה בא מכח עמל התורה, ועמל התורה מביא את האדם לזיכוך אדיר בנפשו, לקרבה אל ה' יתברך, ולאהבה ולהדבקות בו יתברך, ועל כן יש לנו לידע שביום זה יום מתן תורה, שבו כל יהודי זוכה לקבל את הכלים ללימוד התורה, יקבל האדם על עצמו שילמד ברציפות ובשקיעות אדירה, ויישם זאת במשך כל חייו, ובכך יזכה לתקן את עצמו, ולהדבק בבורא יתברך, ה' יזכנו.