מאמר על הפרשה – עבודת ה׳ לשם שמים
קושיות ובירורים בפרשת מלחמת מדין
בסוף חומש במדבר קראנו על מלחמת ישראל במדין. והנה, כשמתבוננים בפסוקי הפרשה הזו, מגלים כמה קושיות ודברים הצריכים ביאור וכדלהלן: הקב"ה מצוה למשה רבינו: 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך.' ומשה רבינו מורה לעם ישראל בזה הלשון: 'ויאמר משה אל העם החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין.' והכתוב ממשיך ואומר: אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. ועוד נאמר שם: 'וימסרו מאלפי ישראל' ואומרים רבותינו שזה היה על כרחן, שלא רצו לצאת לצבא.
יש כאן כאמור, כמה דברים הטעונים ביאור: ראשית כל, הקב"ה מצוה למשה שינקום נקמת בני ישראל במדין, ואילו משה רבינו אומר לבני ישראל לנקום נקמת ה' במדין, ולכאורה, מדוע הוא משנה מלשון הציווי של הקב"ה? זאת ועוד, מדוע שולח משה רבינו את פינחס להילחם במדיינים? הרי מצוה בו יותר מבשלוחו והיה לו ללכת בעצמו! ואל תשיבני, שמשה רבינו כבר זקן שהרי הוא ממש סמוך לפטירתו, שהרי לא מזמן ראינו איך נלחם בעוג מלך הבשן ובסיחון מלך האמורי, שהיו הרבה יותר גיבורים ותקיפים, מי לא שמע על סיחון ועוג? ורבותינו מספרים שמשה בעצמו הרג את עוג מלך הבשן ועוד אומרים שם, שרק הקרסול של עוג היה בגובה שלשים אמה! במילים אחרות, הנעליים שלו היו בגובה חמש עשרה מטר! רק הנעליים בגובה כזה עצום, אז מה עם כל הגוף שלו? ולפי החזו"א הם היו עוד יותר מזה… אז למה משה לא הולך בעצמו אלא שולח את פינחס? וביותר קשה, שהרי פינחס הוא כהן, ואע"פ שמתחילה לא היה כהן – מכל מקום, לאחר מעשה הנקמה והריגת זמרי בן סלוא, זכה לברית כהונת עולם, וידוע, שכהן אסור להיטמא למתים, משא"כ משה רבינו ויהושע בן נון, שאינם כהנים מותר להם להיטמא למתים, והדעת נותנת שהם היו צריכים לצאת למלחמה!
ועתה, נבאר בס"ד את הדברים ומתוך כך יבואו הקושיות על ישובן:
בעצת בלעם הרשע נהרגו מאתיים אלף מישראל
אנחנו מבינים, כפי שנראה על פני השטח, שבלעם הרשע בעצה הרעה שלו, הביא להריגתם של עשרים וארבע אלף מישראל, אבל מפורש בכתוב לא כך, אלא באמת נהרגו מאתיים אלף מישראל! שהרי משה רבינו אמר לדייני ישראל, 'הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור.' וכמה דיינים היו שם? שמונים ושמונה אלף, ומשה כינס את כולם ואמר להם: תעמידו בית דין ותדונו את האנשים שחטאו בעבודה זרה ובגילוי עריות. ומאחר שנאמר 'איש אנשיו' מיעוט רבים – שנים, נמצא שכל דיין הרג שני אנשים. ואיך ידעו את מי להרוג ואת מי לחייב מיתה? אלא קרן השמש היתה נכנסת דרך הענן ומאירה על גבו של כל חוטא, ולאחר שדרשו וחקרו והעמידו עדים והתראה, הרגו הדיינים בעצמם כל אחד שנים מישראל! נמצא, שנהרגו מאה ושבעים ושש אלף מישראל ועוד עשרים וארבע אלף שמתו במגיפה, שאע"פ שלא חטאו בנצמדים לבעל פעור, מכל מקום, הם לא מיחו בחוטאים ומשום כך מתו. נמצא בסה"כ שנהרגו מאתיים אלף מישראל בעצתו של אותו רשע בלעם. זהו אסון שלא היה בעולם! וזהו שאמר הכתוב: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, למסור מעל בה' על דבר פעור.' וזה מלמד אותנו, כמה גדול היה צערן של בני ישראל מחמת האסון הנורא הזה!
השכינה שרויה בצער – מחמת צערן של ישראל
והנה, השי"ת שאוהב את עמו ישראל, ועליו נאמר 'בכל צרתם – לו צר,' וכמאמר רבותינו ז"ל, שבשעה שאדם מישראל בצער, השכינה שרויה עמו בצער ומה היא אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי. על מי זה נאמר? על מי שנהרג על פי בית דין, אדם כזה, שמצוה להרוג אותו, ועם כל זה, השכינה מצטערת עליו! יש צער לקב"ה על צערן של ישראל, על יהודי שמת, ומדוע יש צער לשכינה? בגלל שישראל שרויים בצער. ולפי זה מובן, שכאשר הקב"ה מצוה על המלחמה במדין, הוא אומר 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים' כי הנקמה היא על צערן של ישראל! אבל משה רבינו מסתכל בעומק המציאות, ורואה, שבאמת השכינה היא ששרויה בצער – בגלל צערן של ישראל, ולכן מצוה לבני ישראל לנקום נקמת ה' במדין, כי המציאות היא שהשי"ת שרוי בצער, ונמצא שאין כאן סתירה כלל.
והנה, גם הרב כלי יקר עמד בקושי זה, אלא שתפס פירוש אחר, וביאר שמשה רבינו שינה בכוונה ואמר להם לתת נקמת ה' במדין, שהרי הקב"ה תלה את מיתתו של משה בנקמת מדין, וכמו שנאמר 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך,' ועם ישראל שידעו מזה, לא היו מוכנים ללכת למלחמה במדיין, כי אהבו את משה, ולכן שינה משה את לשון הציווי ואמר להם: לתת נקמת ה' במדין, ובא לומר להם, שכאן אנחנו תובעים את כבוד השי"ת ואין חולקין כבוד לרב במקום שיש חילול ה,' ולכן אין לכם להימנע מללכת למלחמה, אלא שעדיין היה קשה להם ללכת ולכן הכתוב אומר 'וימסרו' – בעל כרחן, דהיינו שהיה הדבר כבד עליהם, כי בפנימיות ליבם ידעו שמיתתו של משה תלויה במלחמת מדיין.
הקשר בין חטא העגל לסילוקו של משה רבינו אחר מלחמת מדין
ידוע שאחד הדברים שאירעו בי"ז בתמוז – הוא חטא העגל, שאז ירד משה רבינו מהר סיני עם לוחות האבנים בידו, וכאשר ראה את העגל והמחולות שסביבו – השליך הלוחות מידו ושברן תחת ההר.
והנה, אם היה משה רבינו מקדים יום אחד ברדתו מההר ויורד בט"ז בתמוז, לא היה חטא העגל! שהרי כל מה שחטאו בעגל מפני שראו שמשה רבינו בושש לרדת מההר. והביאור בזה, כי אבותינו אמרו 'היו נכונים לשלשת ימים,' השי"ת במעמד הר סיני ציוה לפרוש במשך יומיים מהנשים, שנאמר 'וקידשתם היום ומחר' ואילו משה רבינו אמר להם: 'היו נכונים לשלשת ימים,' דהיינו, שהוסיף יום אחד מדעתו, והקב"ה הסכים עמו והשרה את שכינתו על הר סיני רק ביום השלישי, וכמו שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר' וכו.' נמצא, שמי שגרם שהארבעים יום יסתיימו בי"ז בתמוז – זה משה רבינו! שהוסיף יום אחד מדעתו. ולכן, תלה הקב"ה את פטירתו של משה רבינו בנקמת מדין, כי גם הוא היה קצת גרמא למציאות הזאת של חטא העגל. איזה חשבונות שמים ואים כאן! הפלא ופלא! הרי לנו איך הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.
מדוע שלח משה רבינו את פינחס למלחמה במדין?
והנה, רבותינו אמרו טעם חדש למה משה רבינו בחר בפינחס ולא הלך בעצמו להילחם במדין. ואמרתי לישב בזה בס"ד, שכיון שפינחס התחיל במצוה – בהריגת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, לפיכך, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. ויש לנו לדעת, שזמרי בן סלוא לא היה אדם פשוט, אלא היה נשיא גדול בישראל, וכזבי בת צור החטיאה אותו בעצת בלעם הרשע, שיעץ להם, שהיא תפתה את משה רבינו, כי ברגע שהגדול שבהם יחטא – כולם יחטאו אחריו!
זמרי בן סלוא ידע את זה, והוא היה נשיא גדול בישראל, ובא עם כזבי בת צור לפני משה רבינו ואמר לו: זו מותרת או אסורה? אם תאמר שהיא אסורה, אז מי התיר לך את בת יתרו )ציפורה?( הוא התחיל לעשות פלפולים והתנהג כמו קורח, שהלביש מאתיים אנשים בטליתות תכלת בלי ציציות, ובא ושאל את משה רבינו, טלית זו חייבת בציצית או פטורה? אמר לו משה, היא חייבת בציצית! והתחיל קורח בפלפולים, הרי אם חוט של תכלת אחד פוטר את כל הטלית, אז טלית שכולה תכלת לא כל שכן שתועיל? וכך גם זמרי בן סלוא עשה פלפולים כדי להתיר את המרשעת הזאת.
בלעם הרשע, לא נתן כאן סתם עצה, אלא הוא עורר בזה שטן גדול שיקטרג על עם ישראל! הוא בחר את הדרך הקלה ביותר לשטן, לתפוס את הגדול שבהן ולהחטיא אותו ברבים, וממילא כולם ימשכו אחריו! וכמו שהיה, שזמרי בן סלוא עבר את העבירה הזו בפרהסיא, והכניס אותה לאוהל לעיני כולם. והקב"ה שינה לו את שמו, כי באמת הוא היה 'שלומיאל בן צורישדי' ושינה הכתוב את שמו ואת שם אביו. והוא הורה הוראה לפני משה רבינו ונתחייב מיתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שכל המורה הוראה בפני רבו חייב מיתה. ואז בא פינחס בן אלעזר לפני משה רבינו ואמר לו: לימדתנו רבינו, שהבועל ארמית – קנאים פוגעים בו! וכך קיבל הוראה ממשה, שאמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [קורא האיגרת הוא יהיה השליח לבצע אותה.] ומאחר, שפינחס התחיל במצוה של הנקמה במדיינים – הוא צריך להמשיך!
ניסים רבים נעשו לפינחס – שלא ייטמא בטומאת מת
ובענין מה שהקשינו לעיל, שהרי פינחס היה כהן, ואסור לו להיטמא למתים, יש לומר, שכבר ראינו איך שהיה מלומד בניסים בעת הריגתם של זימרי בן סלוא וכזבי בת צור, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, שנעשו לפינחס עשרה ניסים במעשה הקנאה שלו, שהצילו אותו מטומאת מת, שאפילו הדם לא טפטף מהם – עד שהשליך אותם לארץ, והיה מחזיק את הרומח בידו כששניהם נעוצים בו, והיה הולך וסובב עם הרומח בכל מחנה ישראל, כדי שידעו על מה הרג אותם, כדי שהמחאה תהיה מחאה ברורה לעיל כל. וכי זה לא נס, שאדם מרים ביד אחת שני אנשים נעוצים ברומח, והיה נס שהמשיכו לחיות ולא מתו עד שהשליך אותם לארץ, כדי שלא ייטמא. וממילא הוא האדם הראוי ללכת למלחמה ולגמור את מצות הנקמה במדין!
ומשה רבינו שולח אותו למלחמה לא עם שכפ"ץ ולא עם קסדה, אלא עם חצוצרות התרועה וציץ הקודש. וגם בלעם הרשע השתתף במלחמה, ועשה כישופים והתחיל לפרוח באויר כמו מטוס ללא טייס, רחפן ללא שלט…
מה עשה פינחס? אמר שם קדוש, וגם הוא פרח באויר והוריד את בלעם לארץ, והרגו אותו בחרב, שנאמר: ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. ויש לדקדק, שבנביא כתוב: ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. ומדוע הוסיף 'הקוסם' אלא כדי ללמדנו שע"י הקסמים שלו ניסה אותו רשע לפרוח באויר ולהינצל אבל כל זה לא הועיל לו, ופינחס הרג אותו בחרב. ולא היה חשש של טומאת מת כמו שאמרנו, כי כמעשהו בראשון, בנקמת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, כך גם מעשהו בשני במלחמה הזו.
והנה, ידוע שהכהנים מושרשים במידת החסד וכמו שנאמר 'והוכן בחסד כסא' ואף על פי כן, הצליח פינחס לפעול במידת הגבורה ולעשות נקמת ה' במדין. ואיך הצליח? מפני שכל כוונתו היתה לשם שמים בכל מעשיו!
כל אנשי המלחמה – נקמו במדין לשם שמים
ובאמת, שגם ראשי הצבא ואנשי המלחמה, נהגו כן, ועשו לשם שמים, וכפי שנבאר: ראשי הצבא היו צדיקים גמורים, ובאו לפני משה ואמרו לו, שלא נפקד ממנו איש. וביארו רבותינו, שהכוונה היא שלא נפקד ממנו אף אחד בדבר עבירה, דהיינו ברוחניות. ומהיכן ראו רבותינו לומר כן? אלא מפני, שלא מסתבר לומר, שכוונת ראשי הצבא לומר, שכל הלוחמים חזרו ואין שום נעדרים או הרוגים, כי את זה משה רבינו רואה בעצמו, שהרי דרכם היה להימנות לפני הקרב וכן להימנות לאחר הקרב, וברגע שראו ששנים עשר אלף הלכו ושנים עשר אלף חזרו – אם כן ברור הדבר, שלא נפקד מהם איש בגשמיות, אלא כולם חזרו בשלום משדה הקרב.
אלא ודאי, שכוונת ראשי הצבא לומר, שלא נפקד מהם איש ברוחניות, שלא נכשלו בדבר עבירה. אז שואל אותם משה רבינו, אם כן, בשביל מה אתם רוצים להקריב קרבן? אמרו לו, אם מידי עבירה ניצלנו, מידי הרהורי עבירה מי יודע? והיינו, מפני שהלוחמים הפשיטו את כל התכשיטים מהנשים, וביניהם היו טבעת ועגיל וכומז וכו' ואי אפשר שלא יבואו לידי הרהור עבירה, שהרי האדם הוא לא מלאך, ואפילו שיעצום עיניו, המחשבה עלולה להרהר בעבירה, ועל זה, באו להקריב קרבן לכפרה. והם היו צדיקים גמורים, והכתוב אומר עליהם 'אנשי הצבא בזזו איש לו' ואת כל השלל הזה הם מביאים כקרבן להשי"ת. והבאת התכשיטים שהביאו מוכיחה כמאה עדים, שבאמת עשו את הכל לשם שמים. שהרי אף אחד לא הכריח אותם להביא קרבן על זה, אלא מעצמם הם החליטו להביא כל מה שבזזו מהמלחמה – לכבוד הקב"ה. נתאר לעצמנו, שכל לוחם שהביא עמו תכשיטים, בטח אשתו חשבה שעומד לתתלה אותם, והנה, הוא מגיע לביתו בידיים ריקות. היא שואלת אותו, היכן כל התכשיטים שהבאת? נתתי את הכל לקב"ה! הכל מוקדש כקרבן לכבוד השי"ת.
ועל פי האמור נוכל לומר תירוץ נוסף לקושיא דלעיל, מדוע שינה משה רבינו ואמר 'לתת נקמת ה' במדין' והיינו, שבא להורות להם בזה, שכל כוונתם במלחמה הזו תהיה לשם שמים, כי בעצת בלעם הרשע, היה חילול ה' נורא, ועתה, צריך לתקן את זה ע"י קידוש השם, וזוהי תשובת המשקל! ואיך? ע"י שכל מעשיהם במלחמה הזו יהיו לשם שמים.
העושה מעשיו לשם שמים – זוכה לסייעתא דשמיא למעלה מן הטבע
כלל גדול בידינו, שכשאדם עושה את מעשיו לשם שמים – יש לו סייעתא דשמיא למעלה מן הטבע! וכך ראינו בעינינו אצל הבבא סאלי זיע"א. ובאמת, שהרבה היו שואלים בפליאה, איך זכה הבבא סאלי לניסים כאלו למעלה מגדר הטבע? והרי מצינו גדולי עולם, שחששו לשנות סדרי בראשית, ואיך הבבא סאלי לא היה מפחד מזה? ונבאר יותר את הקושי הזה, על פי האמור בגמראלה אותם, והנה, הוא מגיע לביתו בידיים ריקות. היא שואלת אותו, היכן כל התכשיטים שהבאת? נתתי את הכל לקב"ה! הכל מוקדש כקרבן לכבוד השי"ת.
ועל פי האמור נוכל לומר תירוץ נוסף לקושיא דלעיל, מדוע שינה משה רבינו ואמר 'לתת נקמת ה' במדין' והיינו, שבא להורות להם בזה, שכל כוונתם במלחמה הזו תהיה לשם שמים, כי בעצת בלעם הרשע, היה חילול ה' נורא, ועתה, צריך לתקן את זה ע"י קידוש השם, וזוהי תשובת המשקל! ואיך? ע"י שכל מעשיהם במלחמה הזו יהיו לשם שמים.
העושה מעשיו לשם שמים – זוכה לסייעתא דשמיא למעלה מן הטבע כלל גדול בידינו, שכשאדם עושה את מעשיו לשם שמים – יש לו סייעתא דשמיא למעלה מן הטבע! וכך ראינו בעינינו אצל הבבא סאלי זיע"א. ובאמת, שהרבה היו שואלים בפליאה, איך זכה הבבא סאלי לניסים כאלו למעלה מגדר הטבע? והרי מצינו גדולי עולם, שחששו לשנות סדרי בראשית, ואיך הבבא סאלי לא היה מפחד מזה? ונבאר יותר את הקושי הזה, על פי האמור בגמרא בתענית )כד(: במעשה עם רבא ושבור מלכא: הגמרא מספרת, ששבור מלכא היה שונא את היהודים, והיה מדבר רע עליהם, והוא שמע שרבא נתן מלקות לאיזה רשע אחד, וזה היה מנוגד לחוק של המלכות, שמישהו יעניש במקומם. אז החליט שבור מלכא להעניש את רבא ורצה לקרוא לו. אבל אמו של שבור מלכא איפרא הורמיז היתה אוהבת את היהודים, ואמרה לבנה: אל תתעסק עם היהודים לא יהיה לך טוב. שאל אותה: מאיפה את יודעת? אמרה לו: מה שהם מתפללים – ה' נותן להם, אם יבקשו שיהיה גשם – יהיה גשם! אמר לה: מי אמר לך? יתכן, שהם בודקים לפני כן את תחזית מזג האויר, ולפני שיורד גשם בלאו הכי, הם מתפללים, כך שנראה כאילו הם הורידו את הגשם… והמשיך ואמר: אם באמת יש להם כח בתפילתם, נראה אותם שיורידו גשם עכשיו, בחודש תמוז! מיד שלחה איפרא הורמיז לרבא, שכך וכך המעשה ויבקש רחמים שירדו גשמים עכשיו. ורבא אכן התפלל וביקש גשם, ומן השמים נתקבלה תפילתו, נתקדרו השמים בעבים וירדו גשמים מרובים מאוד.
והנה, בלילה הלך רבא לישון, ומיד אביו בא אליו בחלום והורה לו שיקום ממיטתו וילך לישון במיטה אחרת כי הוא בסכנה על שהטריח את הקב"ה להוריד גשמים שלא בזמנם! המזיקים יודעים את הכתובת שלו, ולכן זה מסוכן! הוא קם ועשה כדברי אביו. בבוקר הוא קם, ומצא את מטתו חתוכה לחתיכות. נתקיים בה 'לגוזר מטתו לגזרים…' מה קרה? השדים הגיעו עם סכינים בלילה וחתכו את המטה לחתיכות! הרי לנו, שבגלל שהטריח ושינה סדרי בראשית, לפיכך, היה צריך להיענש, אלא שריחמו עליו ושלחו את אביו להזהיר אותו על הדבר הזה, וכך שינה את מקומו וניצל!
הבבא סאלי פעל ישועה להוריד גשמים פעמיים בימות הקיץ
הרי לנו, שאסור להטריח את השי"ת לעשות ניסים חוץ לטבע. ומכאן יש לתמוה הפלא ופלא! הרי הבבא סאלי היה עושה ניסים מעל הטבע תמידין כסדרן, ומדוע לא נחשב כמי שמטריח כלפי שמיא? ואפילו ניסים של הורדת גשמים בקיץ גם כן פעל ועשה פעמיים, וכמו שמסופר, שהיה הולך לסייר בעיירות במרוקו לבדוק מה מצב הדת. והנה, פעם הגיע לעיר אחת באלגי'ר ששמה ווהרן, ונוכח לראות שהמקוה שם, אינו כשר כהלכה, זה היה בימות הקיץ. הבבא סאלי ציוה לרוקן את כל המים מהמקוה. אמרו לו: אם נרוקן אותו מהיכן נמלא מים כשרים למקוה? אבל הוא ציוה שישפכו את המים. לאחר שרוקנו את המקוה, הבבא סאלי תיקן מה שצריך לתקן, ואז עמד והתפלל שם וביקש: רבונו של עולם, לא למעני אלא למענך עשיתי זאת, שבנות ישראל תיטהרנה כהלכה, וביקש שירד גשם. מיד נתקדרו השמים בעבים וירדו גשמים והמקוה התמלא לשמחת בני העיר.
והנה, היה שם איזה אברך צעיר, שהיה עוסק בהלכות מקוואות, ראה את המקוה, ואמר לבבא סאלי: כבוד הרב, יש כאן עוד בעיה, יש ספר 'בית יהודה עייאש' להגאון רבי יהודה עייאש, ולפי שיטתו – המקוה עדיין פסול! והחכם הזה היה מאלגי'ריה, וגם העיר הזו ששם היה המקוה – היתה באלגי'ריה. ואמנם, רוב הפוסקים חולקים עליו ואין הלכה כדבריו, אבל זוהי שיטתו. הבבא סאלי שמע זאת וציוה שוב: תשפכו את מי המקוה אבל רבינו, אמרו בני העיר, הרי רוב הפוסקים מכשירים. אבל הבבא סאלי לא שעה לדבריהם, וציוה לשפוך את המים. לאחר שתיקן מה שצריך לתקן, שוב התפלל ואמר: רבונו של עולם, עשה למען הבית יהודה עייאש שבשבילו תיקנו את המקוה, ושוב נתקדרו השמים בעבים, וירדו גשמים והמקוה התמלא שנית. ולא מצאנו שבאו אל הבבא סאלי בחלום הלילה והזהירו אותו שעלול להיענש, על שהוריד גשמים בימות הקיץ!
מעשה מופת עם מרן האביר יעקב זיע"א
ואספר בזה עוד מעשה מופת, ששמעתי מיהודי זקן מופלג, ששמע באזניו מהשמש של רבינו יעקב אביחצירא שהוא היה בעל המעשה בעצמו, כך שהמעשה הזה עבר איש מפי איש ממרן האביר יעקב ועד אלינו – דרך שלשה אנשים, השמש של הרב, היהודי הזקן, ואני, המספר לכם את גוף המעשה: אותו יהודי זקן מופלג, פגש בצעירותו במרוקו את השמש של רבינו יעקב אביחצירא וסיפר לו השמש, שפעם אחת הוא חזר עם רבי יעקב מאיזו נסיעה, והיה רכוב על החמור שלו. והנה, הגיעו אל הנהר והמעבורת לא היתה. היה זה יום שישי, והרבה אנשים המתינו משני עברי הנהר כדי לעבור אבל המעבורת לא באה. רבי יעקב, שכבוד השבת היה עצום ורב בעיניו, ראה שהזמן הולך וחולף ואז אמר לשמש שלו: תרכיב אותי על הכתפיים ותעבור את הנהר לצד השני. אמר לו השמש: חכם, הנהר הזה רועש וגועש אפילו מכוניות הוא סוחף ואיך אעבור? אמר לו הרב: הלא אמרתי לך, תרכיב אותי ותעבור את הנהר! השמש הרכיב אותו על הכתפיים ועבר כמו שהולך בכביש. הגיע לצד השני, אמר לו רבי יעקב, עכשיו, תחזור לצד השני ותביא לי את החמור עם המשאות שלו. אמר לו השמש: חכם, מקודם הייתי איתך, ועכשיו אני הולך לבד… אמר לו: הלא אמרתי לך, תלך ותביא לי את החמור. וכך עשה השמש, והביא את החמור, לקול המולות האנשים שניצבים שם וזועקים שלא ייכנס לנהר המסוכן. את המעשה הזה כאמור, שמעתי עד מפי עד! זה לא מופיע בסיפורים של רבי אברהם מוגרבי על מרן האביר יעקב.
כל מעשיהם של מרן האביר יעקב והבבא סאלי – היו לשם שמים
איך זה יתכן? שאדם עובר נהר רועש וגועש כמו שמישהו עובר בתוך שלולית מים! אלא, התשובה היא אחת, שכל מעשיהם של הצדיקים הללו היו לשם שמים! לא היתה להם שום פניה אחרת.
אני הכרתי את הבבא סאלי זיע"א, ראיתי מה זה 'לשם שמים' בעבודת השם שלו. כל כולו היה לשם שמים! לא היה לו שום צד גשמי בעבודתו, אלא בלתי לה' לבדו. ואילו היית מסתכל עליו לאחר שעשה את הנס, או לאחר שאמר את דבריו ברוח הקודש, לא היית רואה עליו שום שינוי, לא כהתה עינו ולא נס ליחו, לא החזיק מעצמו מאומה, אלא נשאר באותה ענוה ושפלות שהיה מקודם!
וזה שהיה ממלא מבקבוק אחד של מאחיה וממלא למאות אנשים לשתות, וכי חסר עראק בחנויות? אילו רק היה מבקש הצדיק, שיביאור לו עארק, היה כל אחד מביא לו ארגז שלם של עראק! ומדוע פעל את הנס הזה? אלא היתה כוונתו לשם שמים, להראות שיש אלוקים בישראל! להראות את מעשה ה' הגדול כי נורא הוא! להגדיל כבוד שמים, ומאחר שזוהי כוונת האדם – אין לו מה לחשוש, אין שום נזק ושום פגע רע שיגיע אליו, לא יירא ולא ייפחד. ואם תאמר, אם כן, איך רבא חשש ועבר למטה אחרת שמא יינזק, וכי לא פעל לשם שמים? ושמא יש לומר בדרך אפשר, שמסתמא איפרא הורמיז אמרה לו, ששבור מלכא רוצה להזיק לו, ואם כן, אפשר שעשה את הנס הזה של ירידת הגשמים גם כדי להציל את עצמו, ואינו נחשב לשם שמים לפי גודל מדרגתו, ומשום כך היה בסכנה, אלא שמשמים, שלחו את אביו להזהירו בחלום, כי היה מוכרח בדבר. וכמובן, שכל זה בדרך אפשר, כי אנחנו מדברים כאן על גדולי עולם, הלא הוא רבא, מגדולי חכמי הגמרא.
מבדק עצמי של 'לשם שמים' – קודם קיום המצוה
פעמים רבות אנחנו אומרים בתחילת כל מצוה 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' וכל אחד, יתבונן בעצמו, האם בשעה שאומר את הלשם יחוד, באמת אין לו שום אינטרס אחר בקיום המצוה, אלא רק ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים וכו.' ובאמת, שאינני בא לדון אף אחד, אבל אני מבין, שזה לא פשוט בכלל! וכך גם אדם יבדוק את עצמו, לאחר שהצליח לקיים את המצוה כהלכה, והוא מרגיש שמחה עצומה שמציפה את ליבו, האם השמחה הזו היא מחמת שיש נחת רוח לבורא יתברך במצוה הזו, או שמא מצד שמחזיק מעצמו, שברוך ה' הצליח לעשות את המצוה! הרי לא כולם מצליחים, והוא כן הצליח…
מצוה אחת שנעשית לשם שמים בתכלית – מזכה את האדם בגן עדן
היסוד הזה נכון בכל הפעולות שעושה האדם, שיבדוק מה הכוונה שלו, מה המחשבה שלו, היכן הוא עומד? וישים לנגד עיניו, שאם זוכה האדם לעשות מצוה אחת לשם שמים בשלימות – הרי זה זכה בגן עדן, וכבר אמרנו כמה פעמים, שדבר זה מפורש בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מכות, על המשנה: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר' שבמצוה אחת, שיעשה האדם לשמה, בלי שום כוונה מכוונות העולם, יזכה לגן עדן! ואם תאמר, אם כן למה צריך תרי"ג מצוות מהתורה, ועוד שבע מצוות מדרבנן, ובסה"כ כת"ר מצוות? הרי במצוה אחת סגי, ובלבד שתיעשה לשם שמים? אלא אומר הרמב"ם, שאי אפשר שמתוך כל המצוות הללו לא תהיה מצוה אחת, שהאדם יזכה לעשותה לשמה! וזהו שאמרה המשנה, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, שיזכו כולם לנחול את העולם הבא, ודוקא משום כך, הירבה להם תורה ומצוות, כדי שמתוך כולן – בודאי שיעשו מצוה אחת לשם שמים. אלו דברי הרמב"ם בעצמו, בפירוש המשניות!!
משנת 'רבי חנניא בן עקשיא אומר' – כתזכורת על עבודה 'לשם שמים' והנה, אנחנו אומרים את המשנה הזו בכל יום בסיום הלימוד, כפי ששגור בפי כולם 'רבי חנניא בן עקשיא אומר' וכו' ולא בכדי בחרו את המשנה הזאת, כדי להזכיר לנו לעבוד את השי"ת לשמה!! זו לא עבודה פשוטה בכלל, והיא שייכת בכל פעולה שהאדם עושה, בין אם הוא אוכל, שותה, או מטייל, צריך להכניס בליבו מהי הכוונה האמתית שלו, וצריך שיעשה כל מעשיו לשם שמים.
הליכותיו בקודש של הצדיק רבי מנחם מינכן רבינובי'ץ
הצדיק רבי מנחם מינכן רבינוביץ' לפני שהיה אוכל ושותה – היה מכריז ואומר: הריני אוכל ושותה, כדי שיהיה לי כח לעבוד את השי"ת. וכך היה נוהג בכל פעם ופעם, לפני שאוכל ושותה! זה לא פשוט בכלל.
וכך גם היה במלחמת מדין, הרי היה לבני ישראל כעס עצום על המדיינים, לאחר שהפילו מהם מאתיים אלף מישראל! ועם כל זה, הלכו להילחם בהם לשם שמים, כדי לתת נקמת ה' במדיינים!
ואכן, רבינו האר"י גילה, שעשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא הם גלגולים של העשרים וארבע אלף שמתו במגיפה הזו, בעצת בלעם הרשע. וכל תלמידיו מתו, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, כפי שרבותינו אומרים בגמרא ביבמות. זה פלא פלאות!! וזה מלמד אותנו, כמה עמקו מחשבותיו יתברך, ושאין לנו לפעול מתוך רגשי נקמה אישית בגויים, אלא כמו שעשו בני ישראל – שנקמו לשם שמים!
חורבן הבית תלוי בעוון שנאת חינם
בימים אלה, אנחנו מתאבלים על חורבן הבית, וכבר אמרו רבותינו ז"ל, שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, וצריך להבין, מדוע הטילו עלינו את המשא הכבד הזה של האחריות על החורבן? אלא, מפני שזו היתה סיבת החורבן, בעוון שנאת חינם, וממילא, גם בנין בית המקדש השלישי תלוי בתיקון העוון הזה, וכל זמן שלא נבנה – זה מעיד על כך, שעדיין אנחנו נגועים בעוון הזה, שבסיבתו נחרב הבית!
יזכנו השי"ת לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. 'לעשות רצונו' – זה כנגד המעשה, שאנחנו עושים בידיים ובשאר איברי הגוף. 'ולעבדו בלבב שלם' – זוהי העבודה לשמה, זוהי עבודה שבלב, וכמ"ש ועבדתם את ה' אלוקיכם ובירך את לחמך ואת מימיך. זוהי העבודה הגדולה, להתחבר לקב"ה ע"י העבודה לשמה, ונזכה ע"י שיפקדנו ה' בפקודת ישועה ורחמים, ישלח עזרנו מקודש ומציון יסעדנו, כמו שנאמר: 'ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך' במהרה בימינו, אמן.
בית המוסר – מהו על מנת לקבל פרס?
אנחנו נתקלים עם הנושא הזה של לשם שמים כל שעה ושעה! כולנו מקיימים מצוות, לומדים תורה, ועושים מעשים טובים, אבל כמה 'לשם שמים' יש בזה?
המשנה אומרת )אבות א ג:( "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם."
יש להבין, מדוע נקט התנא לשון כזו שבתחילה אמר בדרך שלילה אל תהיו כעבדים המשמשים וכו' אלא הוו כעבדים המשמשים שלא ע"מ לקבל פרס. הרי מכלל לאו אתה שומע הן, ומדוע חזר ואמר 'אלא הוו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס.' זאת ועוד, מדוע נקט לשון 'פרס' והרי היה יכול לומר: אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל שכר. ושאלה שלישית: מה הקשר עם סיום המשנה שאומר 'ויהי מורא שמים עליכם?' וההסבר בזה הוא שכל מצוה ומצוה שאדם עושה, יש בשכר שלה שני חלקים, חלק של קרן וחלק של פירות, וכך מפורש במסכת פאה, אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ומה עם שאר המצוות שאינן נזכרות שם? גם להן, יש פירות. הכיצד? מביא מרן החיד"א בשם גדולי האחרונים, שאם אדם עושה מצוה, הוא יכול לקיים אותה באופן הרגיל, ויש לו שכר עצום, אבל אם יעשה את המצוה בשמחה – יש לו שכר נוסף צדדי, על עצם השמחה של המצוה! מלבד שהמצוה גודלת יותר, יהיה לו פירות גם בעולם הזה, על השמחה שבמצוה! ואם כן, יש לומר, גם לענייננו, ש'חצי' שכר כאן בעולם הזה ו'חצי' שכר למעלה בעולם הבא – מצטרפים יחד לשכר מושלם על המצוות. והנה, ידוע ש'חצי' בלשון המשנה נקרא 'פרס' מלשון פרוסה, ואם כן, אפשר לקבל את הפרס – היינו, את השכר המיועד כאן בעולם הזה, וגם את הפרס השני, שהוא השכר בעולם הבא. ועתה נבאר את המשנה הנ"ל:
התנא מתחיל בלשון שלילה ואומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, דהיינו, אל תעבדו את השי"ת כדי לקבל את החלק של השכר הניתן כאן בעולם הזה, כי מה ישוה שכר גשמי בעולם השפל הזה, שהולך וחולף לו.
ושמא תאמרו, אם כך – נעבוד את השי"ת בשביל לקבל את החלק השני, שהוא העיקרי והוא השכר לעולם הבא! על כך, ממשיך התנא ואומר: אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב, שלא על מנת לקבל פרס! דהיינו, תעבדו את הקב"ה לשמה, בלי שום פנייה, לא בשביל לקבל שכר גשמי ולא בשביל לקבל שכר רוחני, אלא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך! ולכן נקט התנא לשון 'אלא הוו' – כי זה מצריך עבודה גדולה, להגיע למדרגה כזו, לעבוד את הקב"ה בלי שום פנייה! ומה שמסיים התנא ואומר "ויהי מורה שמים עליכם" בא ללמד כיצד מגיעים למדרגה הגדולה הזו, של עבודה לשם שמים, והיינו, ע"י שיהיה מורא שמים עליכם! וכמו שפירש רש"י על הפסוק 'אישה ריח ניחוח לה' – שאמרתי, ונעשה רצוני! דהיינו, שכאשר מדקדקים לקיים את המצוה בדיוק לפי כל הגדרים שלה, בזמן הנכון ובקרבן הנכון ובאופן הנכון וכו' בלי שום פנייה וכוונה אחרת, זהו עיקר הנחת רוח להשי"ת, שאמר לעשות כך, ועשו את רצונו בשלימות!
פנינים על הפרשה – שמור את יום השבת לקדשו
אחת המצוות אשר הם יסוד ושורש היהדות, היא מצוות שמירת השבת, ובחיוב עיקר המצווה ובטעמה לכאו' מצינו סתירה בין הפסוקים, דבפרשת יתרו הודגש עניין "זכור את יום השבת לקדשו," וכן כתבה התורה שם שהטעמו משום זכרון במעשה בראשית ככתוב "כי ששת ימים עשה ה' וגו."'
ומאידך בפרשתינו כשמובא חיוב שמירת השבת, מודגש יותר הענין של שמירתה ככתוב "שמור את יום השבת לקדשו," והיא נאמרה בדיבור אחד לזכור כמובא בחז"ל, וכן בטעם המצווה כתוב "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' וגו,' הרי שכאן נראה עיקר השמירה, והטעם משום זכר ליציאת מצרים, וכבר דנו בזה בראשונים בביאור סתירה זו.
והביאור בזה הוא דאינו שני דברים, אלא זהו חיוב אחד ויסוד אחד, כיון שעיקר עניינו של שמירת השבת וזכירתה היא לעורר את שימת ליבנו לפנות את רעיוננו בתום ששת ימי המעשה בכדי להעמיק חקר ותודעה קבלת עבדות המקום עלינו, כמו שאנו מזכירים בתפילת שחרית של שבת 'ישמחו 'במלכותך' שומרי שבת וקוראי עונג,' הרי לנו שמטרת השבת היא להחדיר אלינו את מלכותו יתברך, וא"כ הרי זה תלוי בשניהם יחד, בבריאת העולם, באמונתנו בששת ימי המעשה, ומאידך בקבלת העבדות שלה זכינו ביציאת מצרים שהקב"ה קיבל אותנו באומרו, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם."
