פרשת במדבר – מפי הגאון הצדיק רבי יצחק כהן שליט״א

מאמר על הפרשה עד היכן חילול ה'

מהו חילול השם ומהו קידוש השם

קראנו בשבת שעברה (בפרשת אמור) את הפסוק: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וחתם בזה: "ולא יחללו את שם קדשי". הרי לפנינו, שיש לנו לאו שלא לעשות איזה דבר שיהיה בו חלילה חילול ה' ומאידך גיסא יש לנו מצות עשה לעשות דברים שיש בהם קידוש השם.

על עוון חילול השם דרשו רבותינו (יומא פו.) מקרא אחר: "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". דהיינו, שאם יש בעולם מי שיתפלא האם עם ה' אלה? ככה מתנהגים העם של ה'? או באמרם האם העם שנמצאים בארצו של הקב"ה כך יתנהגו בצורה כזו שאינה ראויה? זהו חילול השם! אסור לעשות פעולות שיגרמו לרואה או לשומע שיתחלל חלילה שם ה' על ידי מעשה זה.

וזה תלוי בכל אחד לפי דרגתו, כל אחד לפי מה שהעולם חושב עליו! כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, ישראל במעמדם, לכל אחד ואחד יש איסור לעשות פעולה כלשהי שעלולה לחלל את שמו יתברך. וכנגד זה, יש להיפך מזה – מצוה על כל אחד לעשות פעולות שיתקדש שמו יתברך על ידיהן, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", יש מצוה לקדש את שמו יתברך.

עם ישראל, מראשית היותם יש עליהם את החובה הזאת, ליזהר ולהישמר מחילול ה' ולעשות כמיטב היכולת לקדש את שמו יתברך. וזה עניינו של עם ישראל שכל ההנהגה אליהם היא למעלה מן הטבע! כל ההשגחה עליהם היא שמיימית וניסית, ומכיון שכך, גם הם מצווים לנהוג במסירות נפש – למעלה מהטבע, ולקדש את שמו יתברך! למסור נפש למען שמו באהבה.

עוון חילול השם – גם בדברים הקטנים

חילול השם שייך גם בדברים קטנים, בפעולות קטנות שעושה האדם, ולאו דוקא בדברים גדולים. וכך מצינו בגמרא (יומא פו.), שגדולי האמוראים אמרו עד היכן מגיע עוון חילול השם, וכך אמר רבי יוחנן: אם אני אלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין – בשבילי זה כרוך בחילול ה'!

רבי יוחנן, היה מגדולי האמוראים, צא ולמד מגודל מעלתו, שאע"פ שרב הוא תנא ופליג, עם כל זה, הכלל בידינו שבמחלוקת רב ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן! והוא חיבר לנו את התלמוד הירושלמי. ורבי יוחנן אומר כאן, שאם ילך ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין – זהו גדר חילול השם עבורו! ולכאורה, זהו דבר פלא שיש להבינו, ולהלן נבאר בס"ד מהו עומק הענין בזה:

איסור היסח הדעת מן התפילין מחמת שמות הקודש שיש בהם

אנחנו רואים בגמרא בברכות, שבאותה תקופה היה דרכם לילך כל היום עם התפילין, אלא, שכנראה שלא כולם היו נוהגים כך בפועל, ומשום כך, אמר רבי יוחנן, שכן היה מקפיד בהנחתם, שלגביו – אם ילך ארבע אמות בלי תפילין, בזמן שיכול להניח אותם – ייחשב הדבר כחילול ה!' ומשמע, שלגבי המון העם, לא תהיה קפידא על כך.
ישנו ענין מיוחד ששייך דוקא במצוות התפילין והוא – איסור היסח הדעת מהם אף לרגע אחד. וכך הגמרא לומדת )מנחות לו(: מציץ נזר הקודש, שהוא אחד מבגדי הכהן הגדול, שנאמר בו: 'והיה על מצחו תמיד' מה פירוש תמיד? אלא שלא יסיח דעתו ממנו אף לא לרגע, ומדוע? מפני שכתוב על הציץ שם קדוש – "קודש להוי"ה" ומאחר שיש בו שם הוי"ה ברוך הוא, אסור להסיח דעת ממנו. ומכאן לומדת הגמרא )שם,( שחייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: 'והיה על מצחו תמיד' – שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. ע"ש.
בתפילין יש לנו ארבעים ושתים אזכרות של שמות קודש! ומכאן נבין כמה צריך ליזהר בהם מאיסור היסח הדעת! זאת ועוד, שמלבד שמות הקודש האמורים, יש גם בצורת התפילין עצמם – שם קדוש בגלוי והיינו, אות שי"ן שעל תפילין של ראש, ואות ד' בקשר של תפילין של ראש, ואות י' בקשר של תפילין של יד, הרי לך שם שד"י, שאמר לעולמו די. וגם זה מוסיף על גודל הזהירות מהיסח הדעת.
למעשה, יש מחלוקת בין רבותינו הראשונים במהות איסור זה של היסח הדעת מהתפילין, האם הכוונה שצריך לזכור כל הזמן שיש עליו תפילין, או שמא הכוונה שלא יחלל את קדושת התפילין ע"י דיבורים או הרהורים שאינם דברי תורה או שאינם שייכים לעבודת ה.' אבל גם לשיטה זו שהעיקר הוא שלא ידבר דיבורים או הרהורים אסורים עם התפילין, צריך שתהיה לו ידיעה זו שיש עליו תפילין! כי אי אפשר לאדם לשמור את פיו ומחשבתו מהיסח הדעת – בלתי ידיעה זו!
וזה מה שבא רבי יוחנן לומר, שאם הוא הולך ארבע אמות בלי תפילין – זה כבר נחשב לחילול ה' לגביו! מכיון שהתפילין הן העדות שאין כאן היסח הדעת, ואם אינו מניחן אפילו לזמן מועט – מוכח, שחלילה הסיח דעתו לאיזה רגעים, והרי זה חילול ה' לפי דרגתו הנשגבה.

מעשה נורא עם התפילין של בעל אור החיים הקדוש

ובענין זה, ידוע המעשה עם בעל אור החיים הקדוש, שלפני שנפטר מן העולם, אמרה לו אשתו, מה יהא עליה? אין להם בנים, ומנין תהיה לה פרנסה? השיב לה הרב, שלאחר שיפטר מהעולם, ביום השביעי של 'ימי השבעה' יבוא אליה אדם שיבקש לקנות את התפילין שלו, וישלם לה סך כזה וכזה של ממון, ומזה תוכל להתפרנס, אלא שהרב הדגיש בפניה, שתזהיר אותו שלא יסיח דעת מהם כלל ועיקר, שהרי כל הטעם שרוצה כל כך לקנות את התפילין הללו, בשביל שתהיה עליו השראה של קדושה, ולכן צריך שידע נאמנה, שכל זה יימשך רק בתנאי שלא יסיח דעתו מהם, אבל אם יסיח דעתו – תסתלק ההשראה מעליו!
ואכן, נפטר הרב לבית עולמו, וביום השביעי לימי השבעה, הגיע האיש המדובר, וקנה את התפילין בסך הכסף שנקב הרב. הרבנית הזהירה אותו כאמור, שלא יסיח דעתו מהם, והאיש הלך לדרכו.
והנה, לאחר זמן, הרגיש האיש יום אחד, שכל השראת הקדושה שהיתה עליו מהתפילין – פרחה ונעלמה לה, הוא פתח את התפילין לבדוק את הפרשיות ומצא לתדהמתו קלף ריק! האותיות פרחו להן מהקלף! ואז נזכר שכך הזהירה אותו הרבנית בשם בעל אור החיים, שאם יסיח דעתו – הכתב ייעלם, וכך היה, ויהי לפלא!

כל המציאות שסביב האדם – מושפעת מקדושתו ומזהירותו בקיום המצוות

המעשה הזה מלמד אותנו דבר נורא! המציאות עצמה של התפילין של בעל אור החיים הקדוש, הושפעו כל כך מקדושתו של הרב, עד שלא היו מסוגלים לסבול את היסח הדעת שנעשה בהם ולכן, האותיות פרחו להן מן הקלף!

הטעם בזה, כי ע"י קיום המצוות נעשה שינוי מהותי בכל המציאות הסובבת את האדם! ולא רק אצל האדם אלא גם הרכוש שלו מושפע מזה, גם בגדיו יושפעו ממנו, ואף בעלי חיים השייכים לו יושפעו ממנו, וכן עבדו ואמתו יושפעו ממנו, באופן, שכאשר הוא נוהג על פי התורה, ומתקדש בקיום המצוות כהלכתן, הרי זה מעלה את כל המציאות שסביבו – יחד עמו, הוא מוסיף והולך וגם הם מתעלים איתו, ואם חלילה נוהג להיפך, ויורד מדחי אל דחי – גם בגדיו, ורכושו, עבדו ואמתו, הכל יורד יחד איתו, רחמנא ליצלן.
וכך אומרת הגמרא ביומא 'והתקדישתם – והייתם קדושים' אדם מקדש עצמו מעט מלמטה – מקדשים אותו הרבה מלמעלה. ונמחיש את הדברים בדוגמא הבאה:
כהן שאוכל בתרומה – מקיים מצות עשה, ואף מברך עליה. ואילו ישראל שאוכל תרומה – חייב מיתה בידי שמים! מפני שהוא זר ואסור באכילת קודש. והוא הדין לכהן שאוכל תרומה בזמן שהוא טמא, גם כן חייב מיתה. ולעומת זאת, אם הכהן קנה עבד כנעני, מותר לו להאכילו בתרומה והוא הדין לשפחה כנענית, שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו – הוא יאכל בו' ולכאורה, כיצד יתכן? הלא ישראל קדושים הם ובכל זאת אסורים באכילת תרומה ואילו עבד ושפחה כנעניים יהיו מותרים בתרומה? אלא מאחר שהם נחשבים לממונו של הכהן, הם מושפעים מקדושתו, בבחינת 'עבד מלך – מלך' העבד הזה, ברגע שנקנה לכהן, עולה בדרגה ונהיה קדוש, עד שמותר לו לאכול תרומה!

בגדיהם של צדיקים – סופגים מהם קדושה

וכנראה, שמטעם זה נוהגים ליזהר בבגדיהם של צדיקים, מכבדים אותם וחושקים בהם, ומדוע? מפני שאת הבגד הזה לבש אדם צדיק! הקדושה שלו – נספגה בבגדים שלו! אלא, שנראה שכשם שבתפילין של בעל האור החיים הקדוש היה צריך זהירות ושמירה על קדושתם, כך גם בבגדי הצדיקים, מסתבר, שמי שלוקח אותם ורוצה לספוג מהם קדושה – צריך שישמור בעצמו על הקדושה! כי אותו הטעם שייך גם בזה, ולא כל הרוצה ליטול – יבוא ויטול.
ואכן, היסוד הזה מובא בספר מסילת ישרים )פרק א(' שכאשר האדם מתעלה – הוא מעלה את כל העולם יחד איתו, ההתעלות שלו – משפיעה על כל העולם לטובה, ומרוממת אותו יחד איתו, וכן להיפך.

חידושו של הגר"ח מוואלוז'ין בשם המקובלים

וכבר אמרתי בעבר, מה שמחדש הגאון ר' חיים מוואלוז'ין בשם רבותינו המקובלים, שכאשר האדם מתעורר לעשות איזו מצוה – יורד עליו אור מקיף מן השמים ומקיף אותו. בעצם התעוררות הלב שלו, ברעותא דליבא – כבר יורד עליו האור העליון האמור ומקיף אותו. וכאשר הוא חושב איך לקיים את המצוה – מתחזק האור הזה, וכאשר הוא מתחיל לעשות את המצוה – מתחזק האור הזה עוד יותר, וכשהוא גומר את המצוה, נשלף האור הזה ונעתק והולך לגן עדן, והאור הזה עושה לאדם תענוגי גן עדן! הוא מכין לו את מקומו בגן עדן. וכך זה נוהג בכל מצוה ומצוה שהאדם עושה.
אבל זה נכון גם להיפך, דהיינו, שאם עובר בר מינן איזו עבירה, אז כאשר מתעורר בליבו לעשות את העבירה, מלביש עליו הסטרא אחרא ומלפף עליו את קליפת טומאת העבירה, וכאשר חושב איך לעשות אותה מתחזקת הטומאה הזו, וכשמתחיל לעשות העבירה – עוד יותר היא מתחזקת, וכשגומר העבירה, נעתקת הטומאה הזו ממקומה ונשלפת ממנו, והולכת לגיהנם ומכינה לו מקום להענישו שם, רחמנא ליצלן.
וכך זה בכל מצוה ובכל עבירה חלילה שהאדם עובר. אנחנו חושבים, שעושים כאן איזו מצוה או עבירה, וזה מעשה קטן שנעשה לרגע אחד ותו לא, אבל מבואר מדברי המקובלים כאן, כמה שכל מעשה כזה משפיע עלינו בעולם העליון לטוב או למוטב!
ובענין הזה, אני אומר לכם דבר אחד: אדם שיעשה מצוה באמת בכל ליבו – ירגיש את האור הזה שמקיף אותו, וכשיגמור לעשות אותה ירגיש כמה חבל שזה נגמר! כי זוהי מציאות, שבעשייתה מתלבש עליו אור עליון, זה משהו מהותי שקורה בפועל, שע"י מעשה המצוה האדם מתקדש, וזהו 'והתקדישתם – והייתם קדושים' אדם מקדש עצמו מעט למטה – ומקדשים אותו הרבה למעלה!

לימוד התורה מביא לדביקות בהשי"ת

איתא במדרש, שאמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, רצוננו לעסוק בתורה, אלא שאין לנו פנאי! אמר להם: בניי, הניחו תפילין ונחשב לכם כאילו אתם עוסקים בתורה, שנאמר: והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך – למען תהיה תורת ה' בפיך. פירוש, שע"י התפלין תהיה תורת ה' בפיך, שייחשב לכם כאילו עסקתם בתורה.

ולכאורה, יש להבין מה ענין זה לזה? אלא, שכאשר האדם עוסק בתורה כראוי, בעמל וביגיעה וכמו שנאמר 'אם בחוקותי תלכו' ופירש רש"י, שתהיו עמלים בתורה, אזי המציאות הזו מחברת ומדבקת את האדם עם הקב"ה! לימוד התורה בשעה שהאדם עמל בה, זה מדבק אותו לקב"ה, בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום.' זה דבר נפלא מאוד! והטעם בזה, כי בשעה שהאדם עוסק בתורה – הקב"ה עוסק עמו, בתורה הזו שהוא לומד. ויש לזה מקור בגמרא, במחלוקת של רבי אליעזר וחכמים, שכתוב שם, שאחד התנאים פגש את אליהו הנביא באותה שעה ושאל אותו, מה אומר הקב"ה עכשיו? והשיב לו: פלוני בני אומר כך, ופלוני בני אומר כך, לפי מה שהם עוסקים בתורה כך הקב"ה עוסק עמהם. הרי לנו, שהקב"ה נמצא איתו ממש, בשעה שעוסק בתורה, ואין לך דביקות גדולה מזו!

התפילה מביאה לדביקות בהשי"ת

וכך גם בתפילה, בשעה שהאדם מתפלל, השכינה נמצאת איתו, ולכן אנחנו מתפללים בלשון נוכח ואומרים: ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך. ברוך אתה ה' וכו.' הכל בלשון נוכח ולא בלשון נסתר [היינו, שלא אומרים: ה' שפתי יפתח ופי יגיד תהילתו, אלא מדברים אליו כאילו נמצא לפנינו ממש] וכך אנחנו מוצאים הרבה לשונות בתפילה שהם בלשון נוכח, ויש לזה מקור לזה בפסוק: 'שפכי כמים ליבך נוכח פני ה.' וכך חנה אומרת: ואשפוך נפשי לפני ה.' כך היא אמרה לעלי הכהן, שחשד אותה לשיכורה, ואמרה לו: לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך נפשי לפני ה.' הרי לך, שהתפילה היא השתפכות הנפש לפני הקב"ה, מתוך חיבור ודביקות לבורא יתברך.
ובאמת, שמילת 'תפילה' עצמה היא לשון חיבור, וכמו שתרגם אונקלוס על תיבת 'ולטוטפות' בין עיניך – 'ולתפילין' בין עינך. ומה הפירוש בזה? אלא, יש תכשיט שהאשה מתקשטת בו והוא נקרא 'טוטפת,' שהיא קושרת אותו על ראשה. וגם התפילין שהם ארבע הפרשיות הנתונות בבתים כמו שיש לנו הלכה למשה מסיני, – זה יהיה 'לטוטפות' בין עיניך, דהיינו ,שתחברו אותם ותקשרו אותם לראש. ואם כן, תפילה ותפילין זה אותו שורש, והוא לשון חיבור! יש עשר לשונות לתפילה כגון שירה, צעקה זעקה ועוד, ואחד מהם הוא לשון 'תפילה,' ונקראת כך על שם שמתחברים עם הקב"ה. ורבותינו ז"ל נתנו בזה משל, לאדם שנכנס לבית מלא במיני שמנים, בעצם כניסתו לבית – הוא סופג מהשמן, שנמרח לו על בגדיו, וכך גם כאשר מתחברים עם הקב"ה קולטים את הקדושה, הקדושה ניכרת באדם, והוא נהיה קדוש, וזהו 'והתקדישתם והייתם קדושים.'
נמצינו למדים, שע"י התפילה האדם מתחבר עם הקב"ה, ומי עושה את החיבור הזה? התפילין, מכיון שאסור להסיח דעתו מהם, וכך הוא נשאר כל הזמן מחובר עם הבורא יתברך, וממילא, אומר רבי יוחנן, שאם הוא ילך ארבע אמות בלי תפילין, פירושו, שכאילו הסיח דעתו מהבורא יתברך – וזה חילול ה!' איך אתה מסיח דעתך מהבורא יתברך? למדרגתו של רבי יוחנן, זה חילול ה!'
אבל במציאות, הדבר נכון לגבי כל אחד, שכל מי שמסיר התפילין ממנו ומסיח דעתו מהבורא יתברך – הוא מתנתק ממנו, הוא כבר לא מחובר אליו! אלא שלגבי רבי יוחנן, זה נחשב לחילול ה' לפי גודל מעלתו.

היסח הדעת בבית מדרשו של רשב"י

יש בזוהר הקדוש מעשה נורא המלמד כמה צריך ליזהר מהיסח הדעת, ומסופר שם על אחד מתלמידיו של רשב"י שבאמצע הלימוד הסיח דעת לרגע אחד, במחשבתו בלבד, שאלא שרשב"י הקדוש הרגיש בזה, ותיכף גער בו. הרי לנו, לאיזה מדרגות נשגבות הגיעו קדושי עליון אלו וכמה עבודה גדולה היא ענין זה של היסח הדעת.
ונמחיש את הדברים במשל הבא: נתאר לעצמנו, שאנחנו מזמינים אדם גדול לבקר בביתנו. הרי זה ברור, שברגע שאותו גדול יכנס לבית, בעל הבית יהיה כל הזמן מסביבו, ולא יסיח דעת ממנו, הוא יפקח על אותו גדול ויראה כיצד למלא רצונו, עיניו לנוכח אותו גדול. והנה, נתאר לעצמנו, שפתאום בנו הקטן של בעל הבית, יבקש ממנו, אבא תעשה לי כאן את התרגיל הזה, שאינני מצליח לפתור אותו, ובעל הבית יעזוב את האורח הגדול, ויפנה לבנו הקטן בשביל דברים של מה בכך, או שיצא החוצה כדי לראות מי קורא לו בשער החצר. האם זה לא בזיון בשבילו? שהוא עוזב את אותו גדול ומתעסק בדברים פעוטים? בודאי שזה בזיון! ומעתה, בשעה שאדם נמצא ביחד עם התורה, נמצא עם הקב"ה ומסיח דעתו מהם, בשביל דברים של מה בכך, זה בזיון.

לא להיות 'מתעסק בקדשים' בעבודת השי"ת

יש בגמרא )חולין יג(. מושג שנקרא 'מתעסק בקדשים' דהיינו, אדם ששוחט את הקדשים בלי שום כוונה לשחוט אותם לשם קדשים, אלא כמתעסק בעלמא, והגמרא אומרת שהוא פסול, כי צריך שהשחיטה תהיה לשמה, לשם הקרבן שמקריב. ולמדנו מכאן, על דרך המוסר, שכאשר האדם שקוע בעבודת השי"ת ונמצא בקדשים, הוא עוסק בתורה, הוא שקוע בתפילה, צריך ליזהר שלא יהיה 'מתעסק בקדשים' אל תעשה את הדברים כדרך מתעסק בעלמא, בדרך אגב, כאשר המחשבה משוטטת בדברים אחרים, אלא יהיה כל כולו שקוע בעבודת ה,' בלי להסיח דעת!

דוגמא נוספת לחילול השם

הגמרא )יומא פו(. מביאה דוגמא נוספת לחילול השם התלויה לפי מדרגת האדם, וכך אומר רב שם – שאם הוא יקנה בשר וכיו"ב ולא ישלם למוכר מיד, אלא ישלם בהקפה, זה נחשב חילול השם לגביו! או מחמת שהמוכר עלול לחשוב שמנסה להתחמק ואינו רוצה לשלם במזומן, ולכן דוחה את התשלום כדי שישכח מהקניה ולא ידרוש את הכסף, ואפילו שהוא טועה בדבר, כי בודאי שרב מתכוין לשלם על הקניה, אבל עצם האפשרות שיחשוב כך – זה חילול השם. או מחמת שהמוכר יתפלא, כיצד יתכן שחכם כזה גדול – אין לו במה לשלם, עד שצריך לקנות בהקפה? וזה עלול לגרום לו איזה זלזול בכבודו של החכם.
למדנו מכאן, שאדם שהוא תלמיד חכם או בן תורה, כמה צריך ליזהר שיהיה נעים במעשיו, כמה צריך שימת לב על כל צעד ושעל, על כל דיבור ודיבור ועל כל ראיה וראיה, ממש צעדיו יספור! צריך לשים לב על כל תנועה ותנועה שלו איך הוא מתנהג. וזה נוהג גם בתוך ביתו של אדם! באופן הנהגתו עם אשתו ועם בניו ובנותיו, לפי שכולם – עיניהם עליו! ועל כן, כל מעשה ומעשה שעומד לעשות יהיה נתון בשקל הקודש, לפעול מתוך ישוב הדעת, ולשקול בדעתו כדת מה לעשות.

אחריותו של החכם העומד בראש הקהל

בילדותי ראיתי מעשה בספר אחד שנקרא 'שבח חיים' וזה תוארו: מעשה בעדר צאן אחד, שבראשו היה הולך הכבש הגדול, כדרכם של הרועים, לשים כבש גדול בראש העדר כדי שינהיג אותו. והנה, בדרכם עברו ליד גינה עם ירקות וכל אחד מהעדר נכנס לשם ואכל משהו… וכשהרועה הבחין בנזק שגרמו לגינה כעס על הצאן, שהרי כעת יתבע אותו בעל הגינה על הנזק שגרם לו, ולכן החליט להעניש את הצאן. ואז התחילו כל בני הצאן לצעוק, כשהם מצביעים על הכבש הגדול שבראשם – זה הוא אשם! זה הוא אשם!
המעשה הזה, הובא באותו ספר בתור משל להמחיש את היסוד הזה, שכאשר ישנו חכם שעומד בראש הקהל, הרי שכל תקלה ובעיה שמגלים בעם – תולים אותה בחכם, כולם מצביעים עליו, שהאחריות רובצת עליו.
וכאן ברצוני לבאר את הענין הזה, מדוע באמת החכם הזה אשם? וכי בגלל שהוא הגדול שבהם, ועומד בראשם – זו סיבה לתלות בו כל מה שהם לא נזהרו או נהגו קלות ראש ונכשלו?
אלא התשובה בזה, שאילו אותו חכם היה נזהר בכל מעשיו, ועושה כל דבר ודבר בשקל הקודש, ולא היה מיקל ראש בפעולותיו – אז גם הקהל היו נזהרים כמוהו! כי היו לומדים ממנו דוגמא אישית, אבל זה שהם נוהגים קלות ראש ולא נזהרים במעשיהם – שורש המכשלה הזו תלוי בו! כי מאחר שראו שהוא בעצמו אינו חרד על כל מעשיו, ומיקל ראש באיזה דבר או ענין, אז גם הם לא נזהרו, ולכן, תולים את קלות הראש הזו ואת התקלות שיצאו ממנה – בחכם העומד בראשם!
וחכמים אמרו את היסוד הזה, בלשון קדשם: אי רישא דעמא איתקן – כולא עמא איתקן, ואי רישא דעמא לא איתקן – כולא עמא לא איתקן!

זהירותו של משה רבינו – שלא ייחשד בחשש כלשהו בחוסר נאמנות

הרי לנו, כמה גדולה האחריות הרובצת על החכם, וכמה עליו ליזהר שלא ילמדו ממנו להקל ראש, ושלא ייגרם על ידו איזה חילול השם! ואכן, נתבונן במדרש תמוה לכאורה, המלמד עד כמה נזהר משה רבינו בזה, שלא תצא תקלה על ידו, ולא יחשדו בו בחשש כלשהו של חוסר נאמנות:
המדרש על הפסוק 'והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה' אומר, שכאשר ראו בני ישראל את עורפו הבריא של משה, היו שחשדו בו ששלח ידו בממון שאסף למלאכת המשכן! וזה לשון המדרש שם )שמות רבה פרשה נא, ו:( רבי חמא אמר: היו אומרים, חמי קדל דבריה דעמרם [ראה את עורפו הבריא של בן עמרם] וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כששמע משה כך, אמר להם משה: חייכם, נגמר המשכן – אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי אומר 'ואלה פקודי המשכן.'
הרי לנו, שמשה רבינו פירט את כל החשבון של כספי המשכן בפרשת פקודי – כדי שלא יבואו לחשוד בו בני ישראל, שלקח משהו לעצמו, וקיים בעצמו והייתם נקיים מה' ומישראל.
וכך צריך לנהוג כל אבא בבית! לדעת שמסתכלים עליו כל הזמן! גם אשתו מסתכלת עליו, ומתבוננת באופן הנהגתו, ולכן, עליו לדעת להיות זהיר ולעשות כל מעשיו בשקל הקודש. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי! גם במסתרים, בתוך כתלי ביתו של אדם, צריך יראת שמים גדולה.

אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם

והנה, בעוון חילול השם כתוב במשנה באבות: אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. ויש להבין מה משמעות הלשון הזו 'אחד' שוגג ו'אחד' מזיד בחילול השם? אלא יש לבאר על פי מה שאומרים בהגדה של פסח, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה 'אחד' חכם ואחד תם וכו' ולכאורה מה משמעות הלשון הזו? אלא הכוונה היא, שצריך האב לנהוג עם כל אחד ואחד מבניו – לפי מה שהוא, צריך להשיב לו על השאלות שלו כפי מצבו.
וכך גם בענייננו: בעוון חילול השם כל אחד ואחד נידון לפי מצבו! כי לפי גודל מדרגתו – כך מסתכלים על כל פעולותיו וממילא הוא צריך זהירות גדולה יותר. ובשמים מתחשבנים עם כל אחד לפי מה שהוא, מי שהוא חכם – צריך זהירות יותר. ועל כן, החובה של 'ולא תחללו את שם קדשי' וכנגד זה החובה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – היא משתנה מאדם לאדם כפי מה שהוא.
וצריך ליתן בדעתו, שכל פעולה שעושה היא ספק דאורייתא, כי אולי מסתכלים עלי, אולי אני מהוה דוגמא אישית לרבים, אולי אני מוביל את האחרים בפעולה הזו שאני עושה, ולכן, צריך זהירות רבה.

סוף מעשה במחשבה תחילה

רבותינו אמרו: 'החכם – עיניו בראשו.' אומר רבינו חיים ויטאל מה הפירוש בזה? אלא, שעיניו נתונות בראשו של המעשה להתבונן מה עתיד לצאת ממנו! דהיינו, שכבר בראשית המעשה, יתבונן החכם על סוף המעשה, ויחשוב בדעתו מהן ההשלכות שיהיו לו, כיצד יסתכלו על המעשה הזה המון העם!
ולכן, צריך הרבה שימת לב בזה! זה לא פשוט בכלל! בכל פעולה ופעולה צריך האדם להיות עירני ולחשוב מה התולדה של הדבר הזה, וזהו אמרם: סוף מעשה במחשבה תחילה.
והנה, ידוע, שישנן מצוות תדיריות, שנוהגות כל הזמן, כמו אהבת ה' וכן יראת ה' ועוד. ויש לדעת, שגם שתי המצוות הללו של חילול השם וקידוש השם, נוהגות כל הזמן! שהרי אפילו כשהאדם בינו לבין עצמו, צריך ליזהר שלא תהיה לו קרירות בעבודת ה!' וידע נאמנה, שאם הוא מתחזק בעבודתו יתברך – הרי זה קידוש השם ואם להיפך, זה חילול השם. והטעם בזה, לפי שהאדם עומד כל הזמן לפני הבורא יתברך, והתורה מצוה: 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' ורש"י מפרש: בכל מקום שאני נמצא! ומאחר, שלית אתר פנוי מיניה כי השי"ת נמצא בכל מקום, ממילא, אסור לו לייחס כח לשום דבר אחר מבלעדי השי"ת, וצריך ליזהר שלא יפול בדעתו, באיזו קרירות בעבודתו יתברך. כך שגם באדם עצמו, כשהוא בינו לבין עצמו, יכול להיות קידוש השם ועלול להיות חילול השם!
וכמה זו חובה גדולה עלינו, ליזהר במחשבה, ברעותא דליבא, בדיבור ובמעשה, באופן שכל הזמן תהיה שימת לב על הדבר הזה.

הדרך להגיע לזהירות בעוון חילול השם

וכאן, בברייתא הידועה של רבי פינחס בן יאיר, הוא מדריך אותנו איך להגיע לזהירות הזו, באומרו: 'תורה מביאה לידי זהירות.' יגיעת התורה, ידיעת ההלכה, ידיעת ההוראות של כל ההנהגות בכל זמן ובכל מקום – זה מביא את האדם לידי זהירות! ואצל בני התורה – צריך זהירות יתירה, מפני ששגגת תלמוד עולה זדון! בן תורה זה לא סתם אדם, כאן שגגתו היא מזיד! באופן שאסור להיות שוגג, אלא צריך להיות עירני תמיד.
נתאר לעצמנו אדם שנכנס בשבת לחדר המדרגות בבנין שלו, ויש שם מתג שמדליק את החשמל, והנה, בימות החול הוא רגיל להושיט את ידו למתג ולהדליק את החשמל, ואילו בשבת הוא נזהר מאוד! ואם הדליק בשוגג – צריך כפרה! כי אע"פ שעשה בטעות, יש תביעה כלפיו, איך שגגת ושכחת את השבת? צריך להיות שומר על כל תנועה ותנועה בשבת, שנאמר: 'ושמרו בני ישראל את השבת.'
באחת המלחמות, הגיע אלי יהודי אחד שהיה חייל באיזור מצרים, וחזר לכאן לאחר המלחמה וראיתי אותו כל הזמן תוהה ובוהה בחלל האויר. שאלתי אותו, מדוע הוא כך תוהה ובוהה, מה קרה לו? והשיב לי, שבהיותו במלחמה, כל הזמן היה דרוך ומסתכל לכל הצדדים שמא יבוא איזה מחבל, וזה גרם לו להיות עתה תוהה ובוהה.
הרי לנו, כמה צריך להיות עירני מאוד בבית ובחוץ, כל הזמן לשמור על עירנות, ואם לאו הוא עלול ליפול! ולכן בן תורה צריך להיות עירני – יותר מכולם! נדרשים ממנו, מאה אחוזי עירנות שלא ייגרם חילול השם על ידו, חס ושלום.

ברוך המקדש שמו ברבים

ומי שזוכה שיתקדש שם שמים על ידו, שכרו גדול מאוד, ועליו אנחנו אומרים בכל יום בתפילה 'ברוך המקדש שמו ברבים' האדם הזה ברוך, זה דבר גדול!
וכך אומרים רבותינו )יומא פו(. כשהאדם מדבר בצורה הנכונה עם הזולת, ומתייחס בצורה הנכונה, ונושא ונותן בנחת עם הבריות, הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו!

מדוע התורה העלימה את פטירתה וקבורתה של רבקה אימנו

צא ולמד, מרבקה אימנו, שלא נזכרה פטירתה בתורה, ומדוע? הרי שרה אימנו, כן נזכרה פטירתה בתורה? אלא מפני שרבקה ילדה את עשיו הרשע, ואם היו הבריות יודעים על זמן פטירתה, מיד היו מדברים עליה ואומרים, תראה מה השאירה בעולם, איזה בן רשע! ולכן נפטרה ונקברה בצינעא, כדי שהבריות לא ידברו עליה ולא ייגרם חילול השם! זה איום ונורא עד היכן הדברים מגיעים! הרי היא היתה נביאה, וכמו שנאמר 'ויוגד לרבקה את דברי עשיו' ולכאורה מי גילה לה? הרי עשיו אמר בליבו שרוצה להרוג את יעקב אחיו, אלא ברוח הקדוש נתגלה לה, ועם כל גדלותה – כשיש חשש של חילול השם – כל זה אינו עוזר, ולכן התורה מעלימה את פטירתה וקבורתה, שלא ידברו עליה!

סוף דבר

יזכנו ה' יתברך להיות ממקדשי שמו. ואדם שזוכה לקדש שמו יתברך בחייו הוא חשוב מאוד, וזהו עיקר מצות קידוש השם, כי כשאדם מקדש את שמו יתברך במותו, אע"פ שמעלתו גדולה מאוד, אבל זהו מעשה חד פעמי, מה שאין כן, מי שמקדש שמו יתברך בחייו, שיכול לזכות לזה יום יום.
הכתוב אומר: 'ואזניך תשמענה דבר מאחריך' – דהיינו, שכאשר תזכה לשמוע שידברו עליך דברים טובים, זה סימן שקידשת שם שמים, וזה דבר נפלא מאוד! אבל לא שנעשה את זה בשביל כבודנו, אלא בשביל כבודו יתברך, בשביל קידוש שמו יתברך, כדי שיתרבה פרסום הוד מלכותו יתברך, ואז נזכה שיתקיים בנו 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' ובא לציון גואל, במהרה בימינו, אמן.

בית המוסר – חשיבות הלימוד בשמחה

בהתקרבותינו ליום הגדול יום מתן תורה, הרי שמחד גיסא מתעוררת בליבנו תחושת שפלות ונמיכות, אחר שאנו הדור האחרון, ומה אנו ומה חיינו קטני קטנים אנו ביחס לדורות שעברו ומרחק עצום בינינו לבינם.
אולם אליבא דאמת לא כן הוא הדבר, עלינו לדעת ולשים אל ליבנו, כי דוקא מחמת קטנותנו, אם מחמת הניסיונות הרבים המקיפים אותנו, ואם מחמת ההפרעות הגדולות הסובבות אותנו על כל צעד ושעל, עד כי אין שעה בלא ניסיון ומבחן, הרי כי בריבוי העמל והיגיעה לפי כוחותינו, ובהגברת השמחה לפי מדרגתנו, יעלה בידינו לזכות לאותה השפעה אשר מכוחה נזכה שתתרבה דעתנו וחלקנו בתורה.
תורתינו הקדושה אינה בעלת גבול וחקר, ובכל שיעמול בה האדם ימצא בה תוספת עונג וטעם, וכהא דאיתא במאמרם ז"ל )עירובין נ"ד,(: "למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם."
עריבות ומתיקות זו שאנו מוצאים בעסק התורה צריכה לשמחנו שמחת עולם, וכמעשה הדגים הקופצים בהתלהבות לתפוס כל טיפה הנופלת אל הים, כך צריכים אנו לקפוץ ולהתלהב בפני כל חידוש ודבר הלכה, ודרך זו היא המכשירה את לב האדם וסוללת את הדרך לזכות לטהרת הלב, ולהשגות נפלאות בתורה ובחיזוקים בעבודה, כמו שגילה לנו האר"י ז"ל הקדוש.
וכך מצינו עוד בהרבה ממאמרי חז"ל שמובא שהיו שמחים ותענגים על כל דבר חידוש, עד כדי שהיו אומרים "אלמלא לא אתינא אלא למשמע דא דיי," הרי לך ששמחו עד כדי שבשביל חידוש אחד הרגישו שהיה שווה להם להיות כאן רק בשביל אותו החידוש.
ואף שאין השגתנו ומדרגתינו כשל הראשונים, עדיין דבר גדול הוא, כי בזה זוכים אנו להתעוררות וזהירות מכח אותה השראה, וכההיא עובדא דהווה בתלמיד חכם שישב בסעודה והגישו לפניו דגים, ובעודו סועד את ליבו נזרקה ברעיונו מחשבה שמא יראה תולעים בדגים, והנה אך נתן את עיניו אל הדג ראה תולעת מזדקרת מתוכו, וכיוצא בזה סיפר כי כשהביאו לו קומפוט של אננס ועלתה ברעיונו שוב אותה מחשבה, נשנה הדבר שוב, מחשבות אלו הינן מציאות של השראה המביאה לרגשות קודש אלו, וצריך האדם לשמוח בהן עד למאוד, כי עדות הן לו על השגחת המקום עליו המלווה ומכלכלת את צעדיו ואינה מניחתו ליפול בידי המקרה.
הלימוד והעמל בשמחה, נוסך באדם כוחות עילאיים לעמוד בגבורה מול אתגרי החיים הנקרים ומזדמנים לפניו, ודעתו מתרחבת עליו ורואה לפניו אפיקים רחבים, לעומתו הלומד בקשיות בבחינת מצטמק ורע לו, ראייתו ממוקדת ומצומצמת ואינו זוכה לכוון לאמיתה של תורה.

פנינים על הפרשה – כמה הסביבה משפיעה על האדם

בפרשתינו עה"כ "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה" כתב רש"י 'וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמישים איש, עם קורח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקת,' מבואר מדברי רש"י הלקוחים מדברי המדרש, עד כמה צריך האדם להתרחק מחבר רע או שכן רע, שהרי רק בקרבתם אל שבט ראובן, גרם להם קלקול נורא.
וכן מצינו בקרבת עם ישראל לאדום בפטירתו של אהרון, וכן מצינו למעלה בקודש אצל אברהם אבינו ע"ה כשנפרד מלוט, באומרו אם השמאל אימינה, ואם הימין ואשמאילה, הרי לנו שאף אברהם אבינו בכל גדלותו נזהר והתרחק מכל רע לבל יושפע לרעה חלילה.
והביאור בזה, הוא שאף אם לא יגיע לחטאים בעקבות התקרבותו לרשע, אבל עדיין כל זמן מה שנמצא לצידו של הרשע הרי הוא מושפע מעצם מעשיו מצורת אכילתו, מדיבוריו הגסים, אפילו' שהוא לא מדבר כמוהו, אבל הרי הוא מצטנן ועושה לעצמו נזק נורא לנפשו הטהורה.
כמה כמה אנחנו מושפעים כל הזמן מהסביבה, כמה האדם עושה את כל מעשיו ע"פ השפעת הסביבה שלו, ולכן על האדם תמיד להיות בסביבת אנשים טובים, בסביבת ת"ח כדי שיושפע מהם לטובה, וכמו שכותב הרמב"ם "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ומעשיו אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם."