פרשת קרח – מפי הגאון הצדיק רבי יצחק כהן שליט״א

מאמר על הפרשה – ביאור עומק חטא המרגלים

התבוננות בפרשת המרגלים – הפרשה המסעירה ביותר!

הפרשה המסעירה ביותר, זוהי הפרשה שקראנו בשבוע שעבר, פרשת המרגלים. אי אפשר להבין – אבל זה קרה! ואם בארזים נפלה שלהבת מה יענו איזובי קיר? הלא הכתוב מעיד על גדולתם של המרגלים ואומר: 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה.' ומשה רבינו שולח אותם בנבואה, לא על פי האורים ותומים, אלא על פי השי"ת וכמו שנאמר בפסוק: 'וישלח אותם משה על פי ה." וכמה יש להתבונן בזה, שהרי מביניהם היו גם יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שנשלחו עמהם, וזה ממחיש לנו איזה ענקי רוח היו שם במשלחת המרגלים. ויתרה מזו, מתוך הכתוב שמונה את שמות המרגלים, רואים שהם לא נימנו לפי סדר לידת השבטים ונראה שנמנו לפי סדר גדלותם של המרגלים עצמם, והנה, יהושע בן נון שהיה ממשיכו של משה רבינו נמנה רק אחרי כמה מהם! וזה רק מלמד אותנו כמה גדולים היו אף יותר מיהושע בן נון, ועם כל זה הגיעו לדיוטא דתחתונה עד שאמרו 'כי חזק הוא ממנו' ואמרו רבותינו ז"ל בגמרא )סוטה לה(. שאלו דברי כפירה! שכך הם אמרו: אפילו אם בעל הבית, שהוא הקב"ה אדון העולם – מפקיד שם את כליו, אינו יכול להוציאם משם, מרוב כוחו וחוסנו של העם היושב שם!

אל תאמין בעצמך עד יום מותך

ממש מפחיד! וכבר מצינו שהזהיר על כך הנביא ואמר: אל יתהלל החכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל העשיר בעשרו. מפשט הכתוב נראה שמדבר על שאר חכמות ותחבולות המצויות בבני אדם, ובא הנביא לומר, שלא יסמוך החכם שינצל מן הדין מכוח חכמתו וערמימותו, וכן הגיבור לא יסמוך על כוחו וגם העשיר לא יתהלל בממונו הרב. אבל גם אם נפרש, שכל הפסוק הזה מדבר בענייני עבודת ה' והיינו, שחכם – היינו בחכמת התורה, וגיבור – היינו גיבור הכובש את יצרו, ועשיר – היינו, מי שיש בו מעשים טובים למכביר, עם כל זה, בא הכתוב להזהיר, שלא יתהלל בעצמו! שלא יזקוף לעצמו את הצלחותיו הרוחניות! וכבר אמר הלל במשנה באבות: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך!' מה פירוש 'בעצמך?' לפי דרכינו בפירוש הפסוק הנ"ל, הכוונה היא, שלא יאמין בכוחות שלו, בידיעות שלו בתורה, ביראת שמים שלו!
ועתה נבאר את היסוד הזה, מדוע שלא יאמין האדם בחכמת התורה שבו ובעושרו הרוחני?

השכינה שורה בקרב עשרה מישראל – וכל זה לא הועיל להצלת המרגלים

הנה, ידוע שהשכינה שורה בקרב מנין מבני ישראל, וכמאמרם ז"ל בגמרא, 'כל בי עשרה – שכינתא שריא.' ומשמעות הדבר, שאע"פ שהשכינה שורה אפילו כשאחד עוסק לבדו בתורה, מכל מקום, כשיש מנין של אנשים – השראת השכינה היא במקסימום! במידה העצומה ביותר, ומכאן ואילך כבר לא משנה כמה יהיה מספר הנוכחים – אלא מכיון שיש כאן מנין, השראת השכינה היא במלא עצמתה. והראיה לכך היא מהלכות זימון, שברגע שיש מנין עשרה מזמנים בלשון 'נברך אלוקינו' ואפילו אם יהיו שם אלף אנשים בסעודה עדיין מזמנים באותה לשון 'נברך אלוקינו' ודלא כמאן דאמר בגמרא, שלשון הזימון משתנה לפי מספר האנשים. ואם כן, כאשר יצאו המרגלים לדרכם – השכינה היתה שרויה ביניהם במקסימום! במלא העוצמה! שהרי היו שם שנים עשר מרגלים, ועם כל זה, עשרה מהם התאגדו ביניהם והלכו מהתחלה בעצה רעה, שנאמר 'וילכו ויבואו' – מקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. ואם כך אנחנו מוצאים בגדולי עולם כאלו שנפלו לדיוטא תחתונה כאמור, אז איך יוכל האדם לסמוך על חכמת התורה שלו? על ידיעותיו ועל עשרו הרוחני? זהו שאמרו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך.'

מי שמתהלל בחכמתו – גורם לעצמו תקלה ומכשול

ואדרבה, מי שסומך על חכמתו הרוחנית ועל ידיעותיו בתורה – זה בעצמו גורם לו לתקלה ומכשול בשכחת התורה, וכפי שנבאר: הנה, משה רבינו העניו מכל אדם, בגלל שאמר בפרשת יתרו 'כל הדבר הקשה יביאון אל משה' זה כבר הפריע לו בכמה מקומות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שבפרשת בנות צלופחד הוצרך להקריב את משפטן לפני ה.' ואפילו בגיעולי מדין נשכחו ממנו הלכות הכשרת הכלים, עד שאלעזר הכהן הוצרך ללמדן לישראל. וכך גם ביום א' ניסן שכח הלכה, עד שאהרן מזכיר לו, שהרי משה רבינו כעס עליו ואמר: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש? ואהרן משיב לו: הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ותקראנה אותי כאלה וכו' הייטב בעיני ה,' ומסיים הכתוב: וישמע משה וייטב בעיניו. ואומרים רבותינו ז"ל: שמשה רבינו הודה בדבר ואמר: שמעתי ושכחתי. דהיינו, שידעתי את ההלכה הזו, שאהרן אומר, אלא ששכחתי!
וכך גם מצינו בשמואל הנביא, שאמר על עצמו 'אנכי הרואה' וזה גרם לו לטעות כאשר בא למשוח למלך אחד מבניו של ישי וראה את אליאב בנו הבכור אמר מיד: אך נגד ה' משיחו! הנה, זה המשיח. אמר לו הקב"ה, וכי לא אמרת 'אנכי הרואה?' אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו, זה לא המשיח.
והנה, לא יעלה על הדעת, שכששמואל אמר על עצמו 'אנכי הרואה' התעוררה אצלו איזו גבהות לב כלשהי, כשאמר את זה על עצמו. ומכל שכן, משה רבינו, שלא היתה לו שום גבהות לב מזה, ובכל זאת, האמירה הזו של 'הדבר הקשה יביאון אל משה' גרמה לו לתקלה זו, שקצף על אלעזר ואיתמר בני אהרן הנותרים! והוא התכוין להעיר לאהרן אחיו, אלא שמפני כבודו, פנה את בניו אלעזר ואיתמר, והכתוב מדגיש שהם 'בניו הנותרים' הלא רק באותו יום איבדו את שני אחיהם נדב ואביהוא ועם כל זה, קצף עליהם, מפני ששכח הלכה זו, כמו שהודה ואמר 'שמעתי – ושכחתי.' זה פלא פלאות איך אירע למשה רבינו דבר כזה!

כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו

אכן, אנחנו רואים כאן במוחש את דברי רבותינו שאמרו, שכל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו. ולכאורה, יש להבין וכי מי שקטן מחבירו, יצרו לא גדול ממנו? אז מה באו רבותינו להשמיענו בזה? אלא, נראה שבאו לומר, שמי שגדול מחבירו, מרגיש בעצמו, שיכול להתמודד לבדו עם היצר הרע, ומשום כך, צריך זהירות יתירה, שלא יסמוך על עצמו כלל, אלא ישליך בטחונו על השי"ת שיעזרנו על דבר כבוד שמו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו!

בלי תפילה – אין שום סייעתא דשמיא

השבוע, היה אצלי יהודי אחד שהגיע מאיזור המרכז, וסיפר לי על כמה הפסדים שנגרמו לו בזה אחר זה בסכום מצטבר של מליוני שקלים! אינני מכיר אותו, אבל הסתכלתי עליו ואמרתי לו: נכון, שאתה לא מתפלל? האדימו פניו. אמרתי לו: איך אתה רוצה שתהיה לך סייעתא דשמיא בלי תפילה? אתה עוזב את הקב"ה ואתה רוצה שהוא יעזור לך? משל, לילד קטן שהולך עם אבא שלו בדרך, אביו אוחז לו יד שלא יפול בדרך, יש קוצים וחתחתים בדרך, אבל הבן מתעקש, אבא תעזוב אותי אני רוצה ללכת לבד, אני רוצה לבד, לבסוף, האבא עזב את ידו, הילד רץ קדימה ונופל על הפנים, קיבל מכה ונפצע. חזר אל אביו והתחיל לבכות! אבא אבא, קיבלתי מכה… למה, האבא עזב את ידו של הילד? כי הוא חשב שיוכל להסתדר לבד, וכל הזמן ביקש תעזוב אותי! אמרתי ליהודי הזה, גם אתה עזבת את הקב"ה והפסקת להתפלל, אז גם הוא עזב אותך ואמר לך: תסתדר לבד…
והנה, הכתוב אומר "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים." ויש לדקדק בלשון שנקט 'לחצוב להם בורות' ולא אמר 'לחפור' כי חציבה היא בסלע, שזהו האופן הבטוח ביותר לקבל בור אטום מכל סדק ושבר, כי הסלע הוא קשה מאוד, מה שאין כן בור שחופרים באדמה שאפילו שמצפים אותו בבטון, עדיין יכולים המים לחלחל ממנו. מה שאין כן החציבה בסלע, שהיא המעולה ביותר! ועם כל זה אומר הפסוק, שברגע שעזבו אותי מקור מים חיים, אפילו שחצבו להם הרבה בורות בסלע החזק, אבל עדיין – אלו בורות נשברים, סדוקים ושבורים, שלא יכילו המים!! ומדוע? כי אותי עזבו! וממילא, אין שום סייעתא דשמיא.

המרגלים הלכו מתחילה בעצה רעה

היוזמה לשליחת המרגלים לתור את הארץ, לא באה מצד הקב"ה וגם לא מצד משה רבינו, ולכן אמר הקב"ה למשה 'שלח לך' וכפי שפירש רש"י – אני איני מצוה אותך, אלא אם תרצה – תשלח. וגם משה רבינו לא רצה לשלחם, וכבר ידע שיש חשש גדול שהם יכשלו בשליחותם, ולכן בירך את יהושע בטרם יציאתו – "יה יושיעך מעצת מרגלים." הוא ראה שהם בעצה רעה בענין הזה.
אכן, כל היוזמה הזו באה מצד עם ישראל וכמו שנאמר בחומש דברים 'ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ.' והיום התעוררתי בס"ד לפרש בזה פירוש חדש: הנה, לכאורה יש להבין למה כינה הכתוב את הריגול בלשון 'ויחפרו?' הרי במקום אחר כתוב 'וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה' וכך גם אומר יוסף לאחיו 'מרגלים אתם' וגם כאן היה לו לומר 'וירגלו לנו את הארץ' ומהו 'ויחפרו?' אלא יש לבאר שהוא מלשון חרפה! דהיינו, שהמרגלים יגלו לנו את הדברים הרעים שיש בארץ! וכך גם כתוב 'וחפרה הלבנה ובושה החמה' שגם כאן הוא מלשון חרפה. וכל זה מלמד אותנו, שכבר מתחילה הלכו המרגלים בעצה רעה להוציא דיבת הארץ, ולמצוא את הדברים הרעים שבה.

כשכולם מחליטים מה לעשות ואין דעת תורה – זה מביא חורבן

'ותקרבון אלי כולכם' – מפרשים חז"ל 'בערבוביא' בלי שום סדר, כמו שרואים בהפגנות, שכולם הולכים בערבוביא, ובלי שום סמכות וסדר. והם מבקשים כאמור לשלוח את המרגלים, ולמשה רבינו לא היתה ברירה בענין הזה, הוא היה חייב לשלוח אותם על פי בקשתם, אלא שהוא ביקש למעט את הנזק כמה שאפשר ולכן אמר הפסוק 'וישלח אותם משה על פי ה" – וישלח אותם משה, שיהיו שלוחים שלו ולא של בני ישראל, כי הם אמרו 'נשלחה אנשים לפנינו' דהיינו, שיהיו שלוחים שלנו, אבל משה מינה אותם כאילו היו שלוחים שלו, ועם כל זה התוצאה היתה הרסנית!! דור שלם נקברו במדבר! דור דעה שעמדו רגליהם על הר סיני וקיבלו את התורה מתו כולם במשך ארבעים שנה במדבר, זולתי חמשה עשר אלף שנותרו בשנה אחרונה כמו שרבותינו קיבלו, שבשנה האחרונה נתבטלה הגזירה מעליהם, והקבוצה האחרונה של חמשה עשר אלף נותרו בחיים. ומבין המרגלים רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה, חיו מן האנשים ההולכים לתור את הארץ!
כמה צריך להתבונן בזה! מדובר כאן על דור שלם, זה לא שלשת אלפים שמתו בחטא העגל, זה גם לא עשרים וארבע אלף שמתו במגיפה בשיטים, אלא מדובר כאן על דור שלם שפסקה זוהמתן במעמד הר סיני! יום עשיית העגל לא נקבע כיום אבל לכלל עם ישראל, אבל יום חזרת המרגלים כשישבו ובכו – זה נקבע ליום אבל לאומי לכל הדורות! זה נורא ואיום! ומאיפה כל זה מתחיל? ממה שכתוב 'ותקרבון אלי כולכם' כשכל אחד אומר מה נראה לו לעשות לפי דעתו – זה מביא חורבן! כי אין כאן ראש, אין כאן דעת תורה, שבאים לשאול כיצד לנהוג לעשות!
ידוע, שכשהלך אליהו הנביא עם רבי יהושע בן לוי, הם התארחו באחת הפעמים באיזה מקום, ושם אליהו הנביא בירך אותם שיהיה להם רק ראש אחד, ואילו במקום אחר שהתארחו בו – אמר להם שכולם יהיו ראשים! ומדוע? כי זה הבנין וזה גם החורבן, אם יש רק ראש אחד – זהו סוד הקיום של המקום, שיש מנהיג אחד שעל פיו ישק כל דבר, אבל אם כולם ראשים – זה מביא חורבן למקום.

דעת תורה של הגרש"ז אויערבך

נמחיש את היסוד האמור בדוגמא הבאה: הרה"ג רבי אברהם כהן ע"ה שהיה מחכמי הישיבה שלנו, בעל מחבר ספר 'בכורי אברהם,' בשיחה שהיתה לי איתו בעבר הוא סיפר, שהלך להתייעץ פעם עם הגרש"ז אויערבך בענייני שידוכים, הוא התחייב לשלם סכום מסויים לאחר שגמר שידוך לאחד מילדיו, ולאחר מכן, נוכח לראות שאינו יודע אם יוכל לעמוד בזה. והגרש"ז אויערבך אמר לו, שילך וידבר באופן ברור עם הצד השני, ויסביר להם שאינו יכול לעמוד בהתחייבות, הוא שמע לעצתו, והוא הצליח! השידוך נגמר על הצד הטוב, למרות כל זה.
ועוד סיפר לי, שהתייעץ עם הגרש"ז אויערבך בנושא אחר, והרב אמר לו הנחייה כללית כיצד לנהוג כשיש לך איזה מבצע או דבר מסויים שאתה רוצה לעשות בקרב הציבור, איך לומר את הדברים שיתקבלו על לב השומעים? והסביר הרב, שבתחילה יציע לפניהם כמה וכמה אפשרויות, או שישמע מהציבור את האפשרויות השונות, ולבסוף יכריע בעצמו ויאמר אנחנו עושים וכך וכך! דהיינו, שהוא יחליט בצורה ברורה ולא ישאיר את ההכרעה לציבור! אלא שהחידוש הוא, שבתחילה יפרט את כל האפשרויות הקיימות כדי לתת בזה מקום לציבור, שדבריהם נשמעים, שמתייחסים כאן לכל הדרכים האפשריות אלא שבסופו של דבר – הרב הוא זה שמכריע בדבר!

כשיש כמה טבחיות במטבח אחד – האוכל נשרף…

נחזור ליסוד שאמרנו לעיל – אם כל אחד אומר מה לעשות ולא נועצים במנהיג אחד – זה כאמור מביא לחורבן! והמשל בזה למטבח שיש בו כמה טבחיות, שכל אחד פועלת לפי מה שנראה לה, האוכל יישרף, זה לא הולך! אי אפשר לבשל בצורה כזו, ובפרט כשהן עושות את הכל בערבוביה, בלי תפקידים מסודרים, זו מכבה את האש וזו מדליקה, זו מערבבת וזו מטגנת, ככה לא מבשלים! צריך שיהיה שף ראשי במטבח, שהוא יחלק תפקידים לכל הפועלים שם, וכך האוכל יוצא נפלא, דבר נאה ומתקבל. וזה מה שקרה כאן בפרשה:
משה רבינו הוא הנביא הגדול בעולם, הוא אדון הנביאים והוא שרוי באותו הדור, ועם כל זה, לא שאלו מפיו אם לשלוח מרגלים אלא אמרו מעצמם 'נשלחה אנשים לפנינו.' ודבר זה חרה בעיני הקב"ה וכך אמר למשה: אני אמרתי להם שהארץ היא טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, והם בכל זאת אומרים נשלחה אנשים לפנינו? אם כן, שיסתדרו לבד…
ומשה רבינו, שראה שאי אפשר לעמוד בלחץ שלהם, כי אם יתנגד לבקשתם בשילוח המרגלים – יהיה יותר גרוע, ולכן, ניסה לפחות להקטין את הנזק עד כמה שאפשר ובחר את האנשים הגדולים ביותר וכמו שאמר הכתוב בחומש דברים "ואקח מכם שנים עשר אנשים" ופירש רש"י – 'מכם' מן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם! את הסולת הכי מנופה הוא בחר, וכמו שכינה אותם הכתוב בפרשתנו 'ראשי בני ישראל המה' זהו כינוי שלא מופיע בשום נשיאים, אע"פ שהתחלפו בתורה כמה פעמים, אבל כאן כתוב ראשי בני ישראל! ועם כל זה, יצאה תקלה מתחת ידם, והוציאו דיבת הארץ!

בעיות של שלום בית – כשאין דעת תורה בבית

ומכאן יש לנו ללמוד, כמה השטן הוא גדול אצל מי שהוא גדול! וכמאמרם ז"ל כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו. כמה פעמים יצא לי לשמוע אשה שמתלוננת על בעלה על בעיה כזו ובעיה כזו, וכאשר אני שואל, האם יש לכם איזה רב שאתם מתייעצים איתו? האם יש לכם דעת תורה? האשה אומרת: אין לנו! בעלי אומר, שהוא הרב… זו בדיוק הבעיה! כשאדם חושב את עצמו שהוא הרב, נגמר הסיפור! הוא לא מעלה בדעתו, שיש גדולים ממנו, שצריך לשאול את פיהם, ובפרט בעניינים כאלו, שבין איש לאשתו, כי אדם אינו רואה נגעי עצמו.
וכך היה כאן בפרשת המרגלים! הלא משה רבינו שרוי כאן! ואין חולק שאין גדול ממנו! הוא אב בחכמה, אב בנבואה, ואיך לא שואלים את פיו? צא ולמד מגודל מעלתו הנשגבה, שאפילו אהרן אחיו, שהוא שקול כמשה, וכמו שמצינו בכתובים שפעם מקדימים את משה לאהרן ופעם את אהרן למשה, ללמד ששניהם שקולים זה לזה, ועם כל זה פנה אליו ביראת כבוד ואמר לו: "בי אדוני, אל תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" אע"פ שהיה גדול ממשה בשלש שנים, לפי שיש חיוב לכבד את משה רבינו! וכבר אמרו רבותינו ז"ל, איזהו חכם – המכיר את מקומו. צריך אדם להכיר את מקומו באמת, וזה לא פשוט בכלל!

בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין

כל זה פעולתו של השטן, שהוא המחבל הראשי, נתן עינו במקדש ראשון – והחריבו, נתן עינו גם במקדש שני – והחריבו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, אתם בכיתם בכיה של חינם [באותו ליל תשעה באב שחזרו המרגלים ובכו כל העדה] ואני קובע לכם בכיה לדורות. אז מה עושים כאן? הרי זו צרה צרורה, ואיך אפשר לעצור את היצר הרע הזה?

אז רבותינו גילו לנו דבר שאנחנו לא מספיק מעמיקים בו, וכך אמרו בגמרא: בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין. רבותינו דקדקו בכל מילה ומילה שכתבו כאן! המשקל הנגדי שיכול להכניע את השטן, את היצר הרע, זו התורה הקדושה. וזהו שאמרו 'בראתי לו תורה תבלין' ויש לדקדק, שלא אמרו 'בראתי לו תורה' סתם אלא הוסיפו מילת 'תבלין.' ומה הפירוש בזה? אכן, צריך לדעת איך לתפוס את השטן שיהיה בידיים שלך ושלא יהיה חלילה להיפך מזה…

דרך פעולתו של דוד המלך במלחמת היצר

דוד המלך אמר על השטן 'ולבי חלל בקרבי' דהיינו, שהוא הרג את היצר הרע, וכבר איננו! אבל זו לא הדרך, אלא צריך לתבל אותו, כמו שהתבלין ממתיק את התבשיל ומכשיר אותו לאכילה, כך גם התורה היא תבלין ליצר הרע, היא מורה לנו כיצד להשתמש בו ולרתום אותו לעבודת השם. ובאמת, שדוד המלך אומר לאחר מכן בתהלים )במזמור קיט( 'חשבתי דרכיי ואשיבה רגליי אל עדותיך' ואמרו רבותינו, שדוד המלך היה אומר, בכל יום הייתי משכים ואומר למקום פלוני אני הולך ולעסק פלוני אני הולך, והיו רגליי מוליכות אותי לבית המדרש! וכמו שאמרו בגמרא 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ.' כאן רואים שדוד המלך משנה כיוון, הוא כבר לא הורג את היצר הרע, אלא כביכול מסכים איתו ואומר מן השפה ולחוץ, היום אני הולך לעסק פלוני, אבל בפועל – הוא הולך לבית המדרש!
ויש להבין, וכי השטן אינו מתפקח אחרי כמה ימים? הרי הוא רואה שבכל יום דוד אומר שילך לאיזה עסק אחר, ולבסוף – הוא הולך לבית המדרש, וזה חוזר על עצמו יום יום. אז מה הפשט בזה? אלא, השטן רוצה שהעסק הראשון שיעשה האדם בבוקר – זה יהיה ענייניו הגשמיים. כשהאדם חושב על משהו, הדבר הראשון שעולה ברעיוניו זה רק האינטרסים הפרטיים שלו! מה התועלת שתצא לו מזה… ולכן, השטן אינו מתייאש, הוא מנסה יום יום להביא את האדם לכך שהעסק הראשון שיעשה בבוקר יהיה בענייניו
הגשמיים, וממילא, זה כבר ישפיע על כל היום!

וכך היה אומר דוד המלך ליצר הרע, אני ישנתי בלילה שלש שעות, כדרכם של מלכים, אבל האמת היא, שדוד המלך ישן פחות משיתין נשמין, ומאז הוא כבר עסק בתורה, וכמו שאמרו רבותינו בגמרא, שעד חצות הלילה היה מתנמנם כמו סוס, ומכאן ואילך כבר היה מתגבר כארי ועוסק בתורה. ופירוש 'מתנמנם' – שהיה ישן פחות משיתין נשמין, וכמה השיעור הזה? יש אומרים שזה שלש דקות, יש אומרים שזה חצי שעה ויש אומרים שזה שלש שעות. ומכל מקום, בין למר, בין למר ובין למר, כשהיה דוד קם בבוקר – היה אומר לעצמו היום אני הולך לעסק פלוני, ומיד היה מקבל כח עצום לעסוק בתורה – ונכנס לבית המדרש ועמל בתורה. ויש להבין איך זה עובד? הרי כבר מחצות הלילה היה עמל ויגע בתורה ואיך אינו מרגיש עייפות בבוקר?

לתפילה מאחרים אבל לטיול משכימים וזריזים – הכיצד?

הענין יתבאר על פי המעשה הבא: איזה בחור אחד, היה מגיע באופן קבוע מאוחר לתפילת שחרית, שאלתי אותו למה אתה מאחר? אמר לי: אני עייף, אין לי כוח! מעירים אותי בבוקר, אבל אני עייף, מה אני יכול לעשות? אמרתי לו, יש לי שאלה קטנה לשאול אותך: אתה זוכר לפני כמה זמן, שהיה טיול לצפון, והיינו צריכים לצאת מוקדם מאוד – בשלש לפנות בוקר, כדי להספיק לתפילה בנץ החמה במירון. תגיד לי, מתי הלכת לישון באותו לילה? אמר לי: בסביבות אחת עשרה וחצי. ומתי קמת? אמר לי: בשתיים וחצי לפנות בוקר. ואיך הצלחת לקום, האם לא היית עייף? אמר לי: לא! אמרתי לו, זה ממש פלא פלאים! הרי בכל לילה אתה ישן במשך שש או שבע שעות, ועם כל זה, כשמעירים אותך בבוקר – אין לך כוח, ואילו באותו לילה של הטיול ישנת שעתיים בלבד, וכבר היה לך כח, ובמשך כל היום בטיול, הסתובבת עם כולם, השתתפת בכל הפעילות שעשו כולם, ומאיפה היה לך כוח לכל זה?
התשובה היא, שכאשר האדם עושה בשביל עסקיו הפרטיים, בשביל הדברים שמעניינים אותו ושהוא מתענג מהם – יש לו הרבה כח! כי היצר הרע הוא מולך על כל האיברים, שכולם נשמעים לו, ונותן לאדם כח וזריזות לעסקים אחרים.
ולכן, דוד המלך היה אומר, בכל יום למקום פלוני אני הולך, לעסק פלוני אני הולך, דהיינו, שאני מתבונן בעצמי איך הייתי מתנהג אילו היתה לי פגישה מלכותית עם אחד השרים ממדינה אחרת? אילו היתה לי פגישה עם שר החוץ האמריקאי, האם הייתי נרדם לו בפגישה? האם הייתי מרגיש עייף? בודאי שלא! הייתי קם מיד בזריזות ומופיע לפגישה בזמן! אז איך יתכן, שכשיש לי פגישה עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, אני אהיה עייף!? איך יתכן שאני אאחר לפגישה עם הקב"ה, ולא אגיע בזמן לתפילה? ובפרט,

שהקב"ה ממתין ומחכה לפגישה הזו, וכמו שאמרו רבותינו בגמרא: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד – הקדוש ברוך הוא משאיל בו וכו.' ועוד אמרו שם: בשעה שהקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה – מיד הוא כועס, שנאמר: 'מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.' הרי לנו, שהקב"ה שואל עלינו מדוע לא הגענו לתפילה! אז איך אפשר להגיע מאוחר ובעייפות וכבידות לתפילה?

דוד המלך – מנתב את היצר הרע לעבודת השם

זוהי המציאות, שבעסקים הפרטיים שלנו, יש לנו הרבה כח, אף פעם לא מתעייפים, אבל בענייני עבודת השם – העייפות והחולשה מצויים לרוב. וכמו שאומרים במרוקו, בדרך צחות, על הפסוק 'כי יראה חכמים – ימותו' שמי שרק מגיע לבית המדרש ללמוד עם החכמים, כבר נהיה חלש, זהו זה, נופלת עליו כזו עייפות, כאילו כבר מת ועבר מן העולם… וזהו פירוש הפסוק "חשבתי דרכיי ואשיבה רגליי אל עדותיך," כי דוד המלך ע"ה, היה משתמש ביצר הרע הזה, שנותן לנו הרבה כח לעסקינו הפרטיים, ומנתב אותו לעבודת השם – שמתוך כך ילך בכח ובזריזות לבית המדרש! דוד המלך הוכיח לעצמו יום יום, שאין שום עייפות בעבודת השם, ולכן הוא זכה שייקרא עליו: 'דוד מלך ישראל חי וקיים.'

בתחבולות תעשה מלחמה

זהו שאמרו רבותינו, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, דהיינו, לפעול בדרך הזו שנקט בה דוד המלך כמבואר לעיל, אבל אין הכוונה להילחם ביצר הרע 'ראש בראש' מלחמת חרמה, לא עושים מלחמה בצורה כזו. ואע"פ, שאמרו בגמרא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ופירש רש"י, דהיינו, שיעשה עמו מלחמה! יש לומר, שאין כוונתו למלחמת חרמה ללכת איתו 'ראש בראש' כי באופן כזה אי אפשר לנצחו! אלא 'בתחבולות תעשה מלחמה' לנהוג בדרך חכמה, וזהו 'בראתי לו תורה תבלין' – שמתבל את היצר הרע, ורותם אותו לעבודת השם.

גודל התמדתו של הגאון מוילנא

מספרים על הגאון מוילנא, שהיה ישן שעתיים ביממה במשך עשרות שנים! וגם השעתיים שהיה ישן לא היו ברצף, אלא ישן חצי שעה וקם ללמוד ושוב לאחר זמן חוזר לישון עוד חצי שעה ושוב יושב ללמוד, עד שצובר שעתיים שינה בלבד. גם זה 'בתחבולות תעשה מלחמה.'
קשה למצוא מתמיד כמו הגאון מוילנא, עיניו כיונים על אפיקי מים בכל התורה כולה! בן תשע שנים היה וכבר סיים את כל התורה כולה! מספרים עליו, שפעם אחת, בליל שבועות, למד בתור ילד את כל מסכת זבחים ומנחות בלילה אחד. והנה, היה שם חכם גדול אחד, שישב לידו וראה את הגאון מדפדף כל רגע דף אחד. אמר לו: בני, לא חבל על הזמן? אתה רוצה לדפדף דפים? עדיף שתלך לישון. הילד נעלב ואמר לו: למה הרב אומר כך, תבחן אותי על הדפים הללו. החכם לקח את הגמרא והתחיל לבחון אותו, והשתומם לגלות, שאכן, הוא יודע הכל!
והנה, כשהיה הגאון כבר בוגר ועמל בתורה ללא לאות, באה פעם אחת אחותו לבקר אותו, לאחר שלא ראתה אותו כבר הרבה שנים. כשהגיעה אליו מצאה אותו שקוע בלימודו! הגאון אמר לה: שלום אחותי, מה שלומך? מה שלום בעלך? ענתה לו. איך מסתדרים בפרנסה? ברוך ה.' ומיד חזר ללימודו. היא ישבה שם וחיכתה אבל הוא ממשיך בלימודו. ואז התחילה לבכות. שאל אותה הגאון, מה יש לך אחותי? את לא מרגישה טוב? אמרה לו: לא, אני מרגישה טוב, אבל לא ראיתי אותך כל כך הרבה שנים, ואין לך זמן לדבר איתי!
הגאון נענה ואמר לה: אחותי היקרה, את יודעת שהתורה שלנו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ואני כבר זקן. ומתי אספיק לסיים את כל התורה כולה? ולכן, שאלתי אותך, מה שלומך, מה שלום בעלך, מה עם הילדים ומה עם הפרנסה – את כל הדברים החשובים כבר שאלתי, ואם רצונך לדעת מה שלומי, הנה, הרבנית כאן והיא תספר לך באריכות…

דברי הזוהר הקדוש בענין חטא המרגלים

בזוהר הקדוש מתגלה לנו משהו עמוק בכוונתם של המרגלים, שהוציאו דיבת הארץ. המרגלים שנבחרו להיות הנשיאים של עם ישראל, ולמעשה, הם היו כיהנו בתפקיד הזה וכמו שאמר הכתוב 'ראשי בני ישראל המה' והם ידעו בעצמם, שברגע שיכנסו לארץ – כבר לא ימשיכו בתפקידם! זאת ועוד, שהם ידעו שמשה רבינו לא יכנס לארץ, ויהושע בן נון הוא שימלא את מקומו, ועל כן, הם חשבו לעצמם – חבל להיכנס לארץ ולהפסיד את משה רבינו, ללמוד תורה מפי הרב – זה לא כמו ללמוד מפי התלמיד! אנחנו רוצים ללמוד מפי משה רבינו. ושני טעמים אלו הם בבחינת אור וחושך משמשים בערבוביא, מצד אחד הכבוד העצמי שלהם שחסו עליו, ומצד שני, ללמוד תורה מפי משה רבינו. זו הסיבה שהניעה את המרגלים כבר בהליכתם להוציא דיבה על הארץ!
וכך אמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש וזה פריה. הם מתחילים בנקודה של אמת, כדי שיתקיימו דבריהם אחר כך, וכמו שפירש רש"י שכל שקר שאין אמת בתחילתו – אינו מתקיים. אבל מיד המשיכו ואמרו: אפס, כי עז העם היושב בה וערים גדולות ובצורות מאוד, וגם בני ענקים ראינו שם!
כל הדיבה הזו מהיכן נובעת? מפני שרצו להישאר במדבר, בשביל לשמור על הנשיאות שלהם, וכמובן, גם בשביל התורה – שהם רצו ללמוד מפי משה רבינו, אלא שזה היה כיסוי על הסיבה הפנימית הטמונה בקרבם! זה נורא מאוד! כי מדובר כאן על אנשים גדולים, כפי שהתורה מעידה!

לא לעשות אפילו צעד אחד בחיים בלי דעת תורה

ומכאן, יתעורר האדם ויבין, כמה צריך ליזהר בכל צעד בחיים שעומד לעשות, כל צעד כזה צריך בדיקה, צריך הוראה מפי גדול, גם אנשים גדולים צריכים לחשוד את עצמם, שמא דעת התורה של עצמם – אינה נכונה, מפני שהם נוגעים בדבר, ועל כן, צריכים לקיים בעצמם 'את מי נועץ ויבינהו' – להתייעץ עם אנשים גדולים, שאינם משוחדים! זה לא פשוט בכלל.

שורש חטא המרגלים – בחוסר אמונה בהשי"ת

שורש כל האסון הנורא הזה, לשעה ולדורות, נעוץ בחוסר אמונה בהשי"ת! אני אמרתי להם שהארץ טובה, 'ארץ זבת חלב ודבש' והם אומרים לי 'נשלחה אנשים לפנינו?' נתאר לעצמנו, שאחד מביא לחבירו מתנה בפנים מאירות ובשמחת הלב, והמקבל אומר לו: בוא נבדוק מה יש במתנה. הרי זה שיבוש! אם מקבלים מתנה צריך לקבל אותה בשמחה ובהערכה לנותן המתנה!
וכך גם כאן, הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה! זוהי מתנה, שהיא היא המאירה את העינים לאדם, וכמאמר הכתוב: 'ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.' ואילו היו מעריכים את המתנה הזו – היו פועלים על פי התורה, ואומרים לעצמם, הרי משה רבינו שרוי כאן בתוכנו, ואם כן, יש לנו ללכת אחריו בלי שום שאלות! כך גם היה ביציאת מצרים, שלא שאלו שום שאלות על משה רבינו, אלא הלכו אחריו! וכמו שהשתבח בהם הקב"ה ואמר: 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' מזה נהיה 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' וכך גם היה בהמשך – במעמד הר סיני, שענינו כולנו יחדיו ואמרנו: "נעשה ונשמע" בלי שום שאלות! ואם כן, גם כאן, יש לנו ללכת על פי דעת תורה בלי שום שאלות!

כששומעים לדעת תורה – זוכים לברכה והצלחה

ואכן, בהנהגה כזו, הן בבית והן בשדה, כאשר מקפידים לשמוע לדעת תורה בלי שום שאלות, זוכים שיתקיים בנו הכתוב 'וברכתיך בכל אשר תעשה.' והרוצה לעמוד בהנהגה כזו בהצלחה, ישים לנגד עיניו מה שאמרו רבותינו 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' – אל תסמוך על עצמך! אפילו שאתה חכם גדול, עם כל זה, תתבונן במרגלים, שהיו אנשים גדולים ועם כל זה, אירע להם אסון נורא כזה.

חבילות של מצוות – מצילות מיצר הרע

יזכנו השי"ת להינצל מתחבולות היצר הרע. והנה, ידוע מה שאמרו רבותינו: אם עשה אדם חבילות של עבירות, יעשה כנגדן חבילות של מצוות! ומהיכן למדו זאת? מהפסוק הזה של 'כי בתחבולות תעשה לך מלחמה' ולכאורה מה הקשר בין 'תחבולות' לבין 'חבילות?' אלא יש לבאר, שע"י שעושים חבילות של מצוות – מתיישר השכל, ואז רואים את האמת, ומגלים את תחבולות היצר הרע וערמימותו. זוהי הדרך בה ישכון אור, ועל כן, יש לנו להרבות בעסק התורה, במצוות ובמעשים טובים, והריבוי הזה בעבודת השם ובקיום התורה ומצוותיה – יאיר לנו את הדרך וזהו 'ואשיבה רגליי אל עדותיך.' ה' יזכנו!

בית המוסר – "ובמושב לצים לא ישב"

איתא במדרש עה"כ 'ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרון, מה עשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר "ויקהל עליהם קרח את כל העדה," והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות.'
כל כוחו והצלחתו של קרח לפתות את ראשי העם, לא היה אלא ע"י שהתלוצץ על משה ואהרון, קרח פיקח היה וידע שעל ידי ריב ומדון אינו ישיג את מבוקשו, ולא יצלח בתוכניתו למשוך אחריו את כל הראשי סנהדראות, לכך נטל בידיו את נשק הליצנות, ובכך אכן הוא הצליח להפיל חללים רבים לתוך אש המחלוקת.
כמה רעה היא הליצנות, שבכוחה להפיל אנשים גדולים כל כך אשר אין לנו השגה בגדלותם, וכמו שמובא שליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, והביאור בזה הוא, שתוכחה היא הוויכוח בשכל ודעת, וליצנות היא חוסר רצינות הנובע מכח הבהמי של האדם, המתלוצץ מעורר את כח הבהמיות שלו, ומובן מאליו שלבהמה אי אפשר להסביר דברים שיש בהם שכל וסברה, לכך ליצנות אחת יכולה לדחות אפילו מאה תוכחות.
וכמו שכתב הרמח"ל )מסילת ישרים פ"ה,( 'ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החיצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו לגופו של אדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות וכו," הרי לך שהליצנות היא מידה רעה, אשר אדם אשר קרב אליה הרי הוא מכין לעצמו שכפץ לקבלת התוכחות, וכמה האדם צריך להזהר בזה, לדאבוננו מוצאים אנו בכל מיני אירועים שישנם אנשים אשר כל תפקידם הוא לעשות ליצנות, ולומר בדיחות, הרי שזה דבר אשר צריך להתרחק ממנו, כי ליצנות הינה שורש רעות רבות.
וכמו שהיה מעשה אצל רעק"א זצוק"ל שכשהוזמן להשתתף באחת מן האסיפות של גדולי הדור, פשוט היה הדבר שאם בחר להשתתף באסיפה זו ידע היטב מי המשתתפים, כמובא בשו"ע )או"ח ק"ע ס"כ( 'שנקיי הדעת שבירושלים לא היו משתתפים בסעודה שלא ידעו מי המסובין בה,' והנה קם אחד מן החכמים שנכח במקום, ופלט איזשהו בדיחה מפיו, הגאון רעק"א מיד קם על רגליו ושאלו לפשר דבריו, נענה לו אותו ת"ח ואמר כי עלה על דעתו קצת להתבדח,! עמד הגאון ואמר במעמד של ליצנות איני יושב,! קם מיד ועזב את המקום.
ת"ח, בן תורה מדבר דבריו רק לתועלת, ואם אין תועלת בדבריו הרי כבר זה חשוב כליצנות, כמאמר התנא באבות 'שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב ליצים,' על אחת כמה וכמה שצריך להזהר מדברי ליצנות, ומלהשתתף בועידות של ליצנות למיניהם, ואשרי האדם אשר ירחק מזה, כי בידוע שזהו הרס וחורבן לכל העליה של האדם בתורה וביראת שמים, ה' יזכנו.

פנינים על הפרשה – קנאתו של קרח

בפרשתינו מובא חטא המחלוקת של קרח ועדתו, וכמו שאמרו חז"ל שעומק חטאו של קורח היתה במידת הקנאה, וכמובא במדרש 'אמר קורח ארבעה אחים היו אחי אבא "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל," עמרם הבכור זכה אהרון בנו לכהונה, ומשה למלכות, ויצהר אבי הוא הבן השני וא"כ אני הוא זה שצריך לקבל את הנשיאות, ומדוע א"כ נתנו משה לבנו של האח הקטן.
ולכאו' ברור לנו שבגדלותו של קרח, כוונותיו לא היו לשם רדיפה אחר הכבוד וכדו,' בודאי שהיה לו קנאת סופרים, שבאה ממקום ומרצון של להשפיע על כלל השבט בנשיאות, ולקרבם לתורה ולה' יתברך, וא"כ צריך להבין מה א"כ גדולה חטאו עד כדי שהביאתו למחלוקת, הרי קנאת סופרים תרבה חכמה.
והביאור בזה נראה ע"פ דברי המהר"ל )דרוש לשבת הגדול עמ' י"ז( שהאריך גבי פרשת קין והבל, וביאר שמצוותו של הבל היתה מתוך קנאת סופרים, שראה את קין מקריב ואז הוא הקריב, ולכך לא היה בכחה להצילו מקין, ולא התקיים בו שומר מצוה לא יראה דבר רע,' והביאור בזה שאדם גדול מצופה ממנו לקיים את התורה מתוך רצון אמיתי ופנימי לעבוד את ה' יתברך, ולא ממניעים של קנאה ואפילו לא דרך קנאת סופרים, וכמו שכותב המהרש"א )ב"ב כ"א(: שקנאה זו ראויה רק לאלו המתחילים ללמוד, אבל אחר שהאדם מגיע למעלת החכמים, מצווה האדם לקיים את התורה בלי מניעים אחרים ואפילו לא באצטלא של קנאת סופרים.