מאמר על הפרשה – חשיבות התפילה לזיווג ולזש"ק
חג השבועות עדיין לא הסתיים
בימים אלו, שלאחר חג השבועות איננו אומרים תחנון, כי יש לנו ששה ימים שהם עדיין – שייכים לחג השבועות, וכפי שנבאר:
בזמן שביהמ"ק היה קיים נצטוינו להביא קרבן כאשר עולים לרגל שלש פעמים בשנה, וכמו שנאמר: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר וכו' ולא יראו פני ריקם. דהיינו, שלא לבוא לפני ה' יתברך בידיים ריקות, אלא להביא קרבן. והנה, בכל אחד מהרגלים, יש שבעה ימי חג שבהם אפשר להביא את הקרבן, כגון בחג המצות ובחג הסוכות שנמשכים שבעה ימים. אמנם, בחג השבועות יש רק יום אחד, שהוא יום טוב, אבל לגבי זמן הבאת הקרבן, גם בחג השבועות יש לנו שבעה ימים זמן להביאו, ועל כן, ששה ימים לאחר חג השבועות – עדיין אפשר היה להביא את קרבנות החג.
ואם תשאלו, מה זה נוגע אלינו, הרי עכשיו אין לנו בית המקדש בעוונות הרבים? אלא יש בזה נפקא מינא לדידן, לדעת שאנחנו עדיין באוירה של חג השבועות, אנחנו עדיין נמצאים באוהל של חג השבועות! שנוכל לקבל עלינו את כל התורה כולה, בחיבה ובאהבה! באופן, שאם אירע לנו בליל שבועות, שקראנו את התיקון מהר מהר, ומיהרנו בקריאת התרי"ג מצוות, הרי שעתה יש לנו שהות להתבונן בזה במתינות ובשימת לב! לתת שבח והודאה להשי"ת על המצוות הנפלאות שנתן לנו, שש מאות ושלש עשרה מצוות מהתורה, ועוד שבע מצוות מדרבנן, ובסה"כ כת"ר מצוות. ולזה ציפינו וחיכינו בכל תקופת ספירת העומר, במשך תשעה וארבעים יום, ספרנו כל יום יום כדי להכין את עצמנו ליום הגדול הזה, שנקבל עלינו את התורה. ובכן, כעת יש לנו עוד כמה ימים ששייכים לחג השבועות, ועל כן, מה טוב ומה נעים אם נחלק את תרי"ג המצוות לקבוצות קבוצות, באופן שבכל יום ויום – נתבונן בקבוצה אחת של מצוות ונראה מה נוכל לקיים מתוכן, נתבונן בפרטי המצוות!
מצות פריה ורביה
נמחיש את הדברים בהתבוננות על המצוה ראשונה בסדר תרי"ג שהיא מצות פריה ורביה, כמו שנאמר "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה." לכאורה, הפסוק הזה נאמר לפני מתן תורה? אלא שיש לנו בזה כלל, שכל מצוה שניתנה לבני נוח ולא חזרה וניתנה לישראל – זה נשאר לישראל ולא לאומות. ולכן, אין לאומות העולם מצות פריה ורביה, אלא אדרבה, כמה שפחות, יותר טוב… אבל לכל בר ישראל יש מצוה שתהיה לו בן ובת, וכן נכד ונכדה. ועל כן, המצוה מוטלת על ההורים לחתן את הבנים שלהם, וכמו שכתוב בנביא: 'קחו נשים לבניכם, ותנו בנותיכם לאנשים.' כך גילה הנביא למה שנצטינו במצות פריה ורביה, שכל עוד שלא הביא לעולם בן ובת וגם נכד ונכדה – עדיין לא קיים מצות פריה ורביה.
אנחנו מברכים ברכה מיוחדת כאשר אדם נושא אשה והיא ברכת הקידושין אשר קדשנו במצוותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה בקידושין.
ומדוע האיש קונה אותה בלשון 'מקודשת' דוקא? הרי יש עוד לשונות שכשרים לקנין זה? אלא אומרים רבותינו שזה מלשון הקדש, שכשם שאדם שמקדיש בהמה לגבוה – אין לו רשות אפילו להשתמש בה, וכל שכן שלא לשחוט ולאכול אותה, כך גם כאן, האשה המקודשת הזו לאיש, אסורה על כל שאר הגברים כמו הקדש, לא תיגע בה יד.
מעלת משפחה ברוכת ילדים
ומהי כל המטרה של הנישואין? שיוכלו להקים יחד משפחה ולהביא לעולם בן ובת לפחות. ומדוע 'לפחות?' כי באמת צריכים להשתדל להרבות בזה, ולא להיות כמו אותם קמצנים, שאוהבים רק את עצמם ומביאים בן אחד ובת אחת, רק כדי שיהיה להם המשכיות, שיהיו להם צאצאים שימשיכו אותם, אבל אחרי שני ילדים, הם כבר עושים תחבולות ומניעות ולא מולידים יותר. הם עושים עבירה גדולה בכל יום יום! הם לא רוצים שיתרבו בני אדם בעולם, וזה עוול גדול! זה חלק מעוונם של דור הפלגה שלא רצו להביא עוד בנים ובנות. אלא צריך אדם לשים לנגד עיניו דברי חז"ל על הפסוק 'בבוקר זרע את זרעך ולערב את תנח ידיך' דהיינו, שאפילו אדם שהוא מבוגר – עדיין חייב בפריה ורביה, וכך אמרו רבותינו ז"ל )יבמות סב(: היו לו בנים בצעירותו, יהיו לו בנים בזקנותו. ואפילו אם אינו יכול להוליד בפועל מאיזו סיבה שהיא, עדיין הוא חייב במצות עונה, מכיון שהוא מוליד על ידי זה הרבה נשמות בעולם העליון. אנחנו נמצאים כאן בעולם הזה הגשמי, ולא מבינים איך בכל מעשה ומעשה הוא בורא נשמות רבות, ולכן צריך ליזהר בזה, כפי שמבואר בשלחן ערוך.
כ"ה תברכו את בני ישראל
פעם הגיע אל החפץ חיים כהן אחד, וביקש ממנו ברכה, וסיפר לו שיש לו עשרים וחמשה בנים מאשה אחת! הח"ח שמע זאת וביקש ממנו שיביא את כולם לפניו ויעשו לו ברכת כהנים,
שהרי נאמר בפסוק 'כה תברכו את בני ישראל' כ"ה בגימטריא – עשרים וחמש. הרי לפנינו, איך ישראל קדושים נזהרים בזה ומקימים משפחות ברוכות ילדים, מלאים מזן אל זן. ולא רק בימים ההם, אלא גם בזמן הזה, בא לפני בתקופה האחרונה יהודי אחד, וביקש ממני ברכה לאשתו שהיא בהריון, ובתוך דבריו סיפר לי, שיש לו כבר תשע עשרה ילדים ממנה, וכעת היא בהריון של הילד העשרים. אשריהם ישראל! כזה ראה וקדש!
פעם הגיעו אלי לבית ההוראה, בני זוג, והבעל אמר לי שאשתו לא רוצה להביא יותר ילדים. שאלתי אותה, מה הסיבה? אולי את לא מרגישה טוב? והיא אמרה לי: יש לי כבר עשרה ילדים, זה לא מספיק? קשה לגדל עוד ילדים. אמרתי להם, לא כדאי לעשות תחבולות ומניעות ולהתערב לקב"ה בהנהגת העולם, אלא צריכים להאמין, שאם זה טוב לכם – יהיו לכם עוד ילדים, ואם לא – לא יהיו לכם, וכמו שנאמר: מפי עליון לא תצא הרעות. וכך קראנו במגילת רות 'ויתן ה' לה הריון' – זה נאמר על רות, שהתייחדה עם בועז לילה אחד בלבד, שהרי כבר למחרת הוא נפטר! וההשגחה העליונה סיבבה שמזה נולד עובד, ואע"פ שהיה זקן, וכבר היו לו הרבה בנים מקודם לכן, עם כל זה, דוקא מהבן הזה שנולד מרות – יצא דוד המלך ומלכות בית דוד, ומלך המשיח. הרי לנו, שהקב"ה הוא זה שנותן את ההריון ברצונו, ובזה צריך להאמין.
אזהרה למשודכים בתקופת האירוסין
ומידי דברנו בבועז ורות, ראוי להתבונן בעוד נקודה אחת של חיזוק בסיפור הזה: הכתוב אומר, שרות הגיעה כבר בלילה שמקודם לכן אל הגורן שבו שכב בועז, ואע"פ שהיתה פנויה וטהורה וגם בועז היה אלמן ופנוי, עם כל זה, התגבר על יצרו ונשבע בשם ה,' שלא יגע בה בלי חופה וקידושין! שכך אמרו רבותינו ז"ל שכלה בלא ברכה – אסורה לבעלה כנדה! ומכאן תוכחת מגולה לאותם צעירים, כמה זהירות צריך בתקופה הזו שבין האירוסין לנישואין, שלא להיכשל אפילו במגע יד. יש אומרים, שצריך אפילו למסור נפשו ולא לנגוע בה, נגיעה של חיבה. וכמו כן, אסורים להתייחד זה עם זה. היום להרבה בחורים יש רכב, כל אחד נהיה 'עגלון,' והם יושבים ומשוחחים יחד ברכב, כאילו שכבר נשואים זה לזה, וצריך זהירות גדולה בזה, שכבר אמרו רבותינו ז"ל ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר כשאינה אשתו. וכך אומרת הגמרא בחגיגה, שאפילו שיחה קלה שאדם מדבר עם אשתו, ובפרט בזמן שהיא אסורה, מגידים לאדם בשעת הדין. ומכל שכן, שהמשודכים צריכים ליזהר בזה.
ועל כן, הירא את דבר ה' ילך אצל חכם שיתן לו הוראה והדרכה כיצד להתנהג בתקופה הזו, שבין האירוסין והנישואין. וכמה צריך האדם לחזור בתשובה על חטאות נעורים, והחכם עיניו בראשו, שיזהר מתחילה מתקלה ומכשול, כאמור ושב ורפא לו.
שארה כסותה ועונתה לא יגרע
עוד בענין מצות פריה ורביה צריך לדעת שהתורה מצוה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע:" שארה – זה מזונות. צריך הבעל לתת לאשה כל מה שהיא צריכה למזונותיה, צריך לתת לה כסף לקניות. כל בעל התחייב בזה בכתובה ואמר ואנא אפלח ואזון ואכלכל יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין וזנין וכו.' ולכן, צריך לתת לה ביד רחבה ולא בקמצנות! הבעל לא יאמר לאשתו 'אין לי כסף' לתת לך לקניות. אפילו שהוא אברך, צריך להביא פרנסה ומזונות לביתו. זוהי חובה יותר גדולה מחובתו לגבי מזונות ילדיו, שהרי הוא חתם על הכתובה ע"י עדים, ולכן חייב לתת לה, ויזהר לתת לה בפנים שמחות ומאירות, בחיבה ובשמחה, ולא כלאחר יד, כמי שכפאו שד. ומי שיתן לאשתו בשמחה – לעולם לא יהיו לו בעיות של פרנסה, אלא תמיד הקב"ה ישפיע עליו במידה כנגד מידה, כשם שידו פתוחה – כך הקב"ה יפתח לו את ידו הרחבה. וכמה צריך להתבונן בזה, שהרי לגבי בניו החיוב שלו רק עד גיל שש, ואילו במזונות אשתו הוא מחוייב כאמור. ולכן, יצטרך אפילו לטאטא רחובות ולעשות מלאכה כלשהי ובלבד שיביא פרנסה לביתו, כי עיניה תלויות ונשואות אל בעלה, שיתן לה.
אפילו בזמנינו, שהרבה נשים עובדות, הממון הוא של הבעל, שמה שקנתה אשה – קנה בעלה. אלא שתפקידו כאמור להשפיע לה ביד רחבה ובמאור פנים, כמו שאמרנו. ולפעמים, בני זוג עושים טעויות בעניינים הללו, והאשה אומרת לעצמה, אני אתפרנס לעצמי מהעבודה שאני עובדת, וכך היא פותחת לעצמה חשבון נפרד, ומנהלת לה את ההוצאות וההכנסות, וזוהי טעות גדולה! בני זוג מתחתנים כדי לחיות ביחד, בשותפות, ולא שכל אחד יחיה בנפרד עם החשבונות שלו, ולכן, אמרו רבותינו שמה שקנתה אשה קנה בעלה, אלא שהוא מצווה לתת לה כאמור בעין יפה, ולא בקמצנות.
זוהי אם כן, המצוה הראשונה בתורה – מצות פריה ורביה. וכלול במצוה זו, החיוב על ההורים לדאוג להשיא את בניהם ואת בנותיהם, ולסייע להם בהקמת ביתם החדש.
אם יש עיכובים במצוות פריה ורביה – ירבה בתפילה
והנה, לפעמים יש עיכובים בשידוכים, וצריך בשביל זה להרבות בתפילות, שיזכה להקים בית ולקיים מצות פריה ורביה וכך אומר רבינו יונה, שעל כל דבר צריך האדם להתפלל, וכך יזכה לסייעתא דשמיא. והתפילה נצרכת בכל שלב ושלב בחיים, שיזכה להוליד בנים בריאים ושלמים ובלי פגמים ובלי מומים, וכן שיהיו בעלי שכל טוב ולא משובשים בדעותיהם חלילה, וכך יזכה לזרע ברך ה,' כולם אהובים כולם ברורים.
האמת היא, שבתפילת עמידה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה – כלולים בה כל צרכי האדם, אלא, שצריך האדם להתפלל אותה בכוונת הלב, וגם שיכוין בשמות הקודש כמו שנפסק בש"ע )סי' ה( בשם הוי"ה ברוך הוא יכוין פירוש קריאתו באדנות, שהוא אדון הכל היה הוה ויהיה, ובשם 'אלוקינו' יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכשאדם חי את הכוונות הללו ונותן בדעתו שהוא מדבר עם מי שבידו הכל זו הרגשה אחרת לגמרי!
תפילה במתינות ובלשון תחנונים
נתאר לעצמנו, שמגיע לכאן עשיר גדול, ורוצים לבקש ממנו עזרה כספית, איך מדברים איתו? וכי אומרים לו: תן לי!! בודאי שלא, אלא בדרך רחמים ותחנונים, ולא במהירות ובחיפזון, אלא במתינות, מילה במילה וכמו שנאמר 'תחנונים ידבר רש.' הגע בעצמך, הרי אפילו עם חברים לא מדברים בחיפזון כל כך, ומכל שכן, עם מלך מלכי המלכים הקב"ה. לפעמים יש עיכובים בישועה לאדם, כי משמים רוצים שהאדם יתפלל וירבה בבקשות על הענין הנצרך לו. היה מעשה עם הבבא מאיר זיע"א, שצדיק אחד גדול היה רגיל לבוא אליו, והיתה לו אשה חולנית רח"ל שכל הזמן היתה מאושפזת בבתי חולים, והנה, אחד החכמים, שידע מהסיפור הזה, פנה בעצמו אל הבבא מאיר ואמר לו: כבוד הרב, יודע שאשתו של הרב פלוני חולנית? אמר לו כן. אז כבודו יברך אותה שתהיה בריאה. השיב לו הבבא מאיר: הוא מעולם לא ביקש ממני ברכה לרפו"ש בשבילה. הרי לנו, שאפילו הצדיק מחכה שיבקשו ממנו, כדי להמשיך את הישועה, וכך גם בשמים, ממתינים לאדם שיבקש ויתחנן על הישועה הנצרכת לו.
יתפלל תמיד שלא יחסר מזונו
והנה, כתוב בזוהר הקדוש, שצריך האדם להתפלל כל הזמן, שלא יחסר לו מזון בביתו, ואפילו שמגיע לביתו ומוצא בו כל טוב, המקרר מלא אוכל, והארונות מלאים מזן אל זן, עם כל זה, צריך להתפלל שלא יחסר מזונו.
ובשביל זה, טוב הדבר לומר 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר' לפני שיושב לסעוד. בדרך כלל בשבת, אנחנו רגילים לומר את המזמור הזה, אבל בימות החול צריכים חיזוק בזה. וצריך להתפלל על מזונו שלא יחסר לו! ויתפלל גם שיוכל להנות מן המזון הזה שיש לו בבית, וכמו שמצינו ביעקב אבינו שאמר 'ונתן לי לחם לאכול' וכי לא ידענו שאת הלחם אוכלים? ומדוע אמר 'לחם לאכול?' אלא, מפני שיש הרבה אנשים שיש להם לחם, אבל אינם יכולים לאכול אותו מחמת חוליים, רחמנא ליצלן, ועל כן, יתפלל האדם שיהיה בריא באופן שיוכל לאכול את המזון שיש לו בבית. וכך גם יש אנשים שיש להם הרבה ממון – אבל הם כל הזמן לבושים בפיג'מה, בחלוק של בית החולים, במחלקה פנימית כזו או אחרת, יש להם הרבה בגדים בבית אבל הם לא יכולים ללבוש אותם, מפני שכל הזמן מאושפזים, רחמנא ליצלן, ולכן ביקש יעקב אבינו 'ובגד ללבוש' – שאת הבגדים שה' נותן לי אני אוכל ללבוש, כי השי"ת יתמיד בריאותי. הרי לך, שעל כל דבר ודבר צריך האדם להתפלל בפרטות, וזה נפלא מאוד.
וכך גם בענייננו, ההורים יתפללו באופן תדיר שיזכו לזרע של קיימא, ושבניהם יהיו בריאים ושלמים, ובעלי דעה נכונה, לא יהיו משובשים חלילה בדעות עקומות ועקושות, רח"ל. ותפילה יכולה להועיל ולעזור הרבה. ותפילות אלו יהיו שגורות בפי האדם, ויתמיד בהם בתפילת שחרית, מנחה וערבית, ובכך יקבל עליו עול מלכות שמים, כי ש'חרית מ'נחה וע'רבית ראשי תיבות שמ"ע – שזה עול מלכות שמים.
במעלת הקובע מקום לתפילתו
ולא זו בלבד, אלא שרבותינו אומרים בגמרא, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו. והיינו, שאדם צריך לקבוע לו מקום אחד בבית הכנסת ששם יהיה מתפלל באופן קבוע. )עיין משנ"ב סי' צ' סקנ"ט(
אבל יש לפרש עוד, שהתפילה תופסת אצלו מקום קבוע בחיים! זה חלק בלתי נפרד מהחיובים שלו במהלך היום, ולא כאותם שאינם מתמידים בתפילה, בטענה שקשה להם. והלא יש להתבונן בהזדמנות העצומה הזו, שיש לנו שלש פעמים ביום הזדמנות לדבר עם מלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו, באופן ישיר ובלי שום מתווכים, לא מבקשים מהמלאך רפאל, גבריאל או נוריאל שיעבירו את התפילה להקב"ה, אלא פונים אליו באופן ישיר 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך' – בלשון נוכח. ועל כן, צריך לשמוח שמחה עצומה בהזדמנות הזו של הפגישה עם בורא העולם. ומי שיתן בליבו את הדברים הללו, יתחבר לתפילה באופן כזה, שכאשר היא תסתיים – הוא ירגיש צער בלבו, חבל שזה נגמר.
תכין ליבם – תקשיב אוזניך
אם אתה מכין את הלב ומשתף אותו בתפילה הקב"ה שומע אותך ועושה בקשתך. וזה ברור, שאין מי שאינו צריך איזה דבר מהקב"ה, כי לכל אחד יש ייסורים שעוברים עליו וצריך איזו ישועה בנושא כזה או אחר, ואם יכין את ליבו בהבנת התפילה, להבין מה שמוציא מפיו – הקב"ה יקיים בו 'ואת שוועתם ישמע ויושיעם.'
יש לנו מאה ברכות בכל יום, שהן הזדמנות לברך את הבורא יתברך בכל עת, עד כדי כך, שצריכים ממש להיות בשמחה כל היום, על ההזדמנות הנפלאה הזו לברך את הקב"ה בכל פעם! באים לשתות מים כשצמאים – מברכים בשמחה שהכל נהיה בדברו. באופן שכל היום וכל הלילה אנחנו עומדים לפניו יתברך.
וכבר סיפרתי פעם, על אברך אחד שבא לפניי וסיפר שיש לו קשיים בפרנסה, עד כדי כך, שלפעמים אין לו אפילו לחם וחלב? אמרתי לו, מה הבעיה? הרי יש לך את אבינו שבשמים, שיתן לך הכל בשמחה! רק תבקש ממנו. הלך אותו אברך לדרכו, ולאחר זמן מה חזר אליי וסיפר, באמת כמו שהרב אמר, היה בוקר אחד שלא היה לי במה לקנות מצרכים לבית, אמרתי לקב"ה: אבא שבשמיים, אין לי במה לקנות במכולת. פתחתי את הדלת לצאת מהבית, ואני רואה שטר של מאה ₪ על הרצפה. מי שלח לו את הכסף הזה? הקב"ה ישתבח שמו.
דקדוק בנוסח הבקשות בתפילה
אלא, שצריך לדקדק בבקשתו, שיבקש בדיוק מה שצריך לו, וכידוע אותו מעשה באדם אחד, שהיה הולך בדרך ברגליו, ולאחר זמן מה, התעייף. פנה אל הקב"ה וביקש: רבונו של עולם, תשלח לי חמור! והנה, הוא טרם כילה לדבר, ומיד הגיע איזה שר אחד, רוכב על אתון, שהיתה מעוברת והמליטה בדרך איזה עייר )חמור קטן( אלא שלא היה יכול ללכת ברגליו, וכשראה את היהודי הזה, ציוה עליו לקחת את העייר הזה ולשאת אותו על כתפו וללכת אחריהם, כי קשה לו ללכת בעצמו. מסכן היהודי הזה, לא זו בלבד שהיה עייף מן הדרך, אלא שעכשיו גם צריך להרים משא של עשרה ק"ג לפחות, ששוקל העייר הזה, בגלל הגוי הרשע הזה שציוה לו כך. ברגע, שהגיעו אל העיר, רץ אותו יהודי אל החכם, והתמרמר בפניו, הנה, התפללתי וביקשתי מהקב"ה שיעזור לי בדרך, ובמקום לשלוח לי חמור גדול, שלח לי עייר קטן שרק הכביד עלי! שאל החכם באיזו לשון ביקשת אמר לו: אני יהודי פשוט, לא יודע להתפלל אז אמרתי 'תשלח לי חמור.' אמר לו החכם, היה לך לבקש 'תשלח לי חמור שאני ארכב עליו, כי אין לי כוח ללכת.' ולכאורה, הקב"ה לא יודע מה הוא רוצה? אכן כן, אבל בכל זאת צריכים להתפלל נכון, ולבקש נכון.
משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו ברית, נולד לו בן בשעה טובה ומוצלחת. הוא מתקשר לאבא שלו, להזמין אותו שיהיה סנדק. אבל בטעות התקשר למישהו אחר, הוא מזמין במהירות בטלפון, אבא תהיה סנדק בברית היום ומנתק. והנה, מגיעה שעת הברית, והאבא לא מגיע. הוא מתקשר שוב, ואין קול ואין עונה. לבסוף, לאחר הברית האבא מתקשר, והבן שואל: היכן האבא היה ומדוע לא הגיע לברית? מה התברר? שמרוב חיפזון הבן לחץ בטעות על ספרה אחרת בטלפון, כך שהשיחה בכלל לא הגיעה לאזני האבא! וכך גם בעניין התפילה, בשמים רוצים שתחייג 'מספרים נכונים' תתפלל בכוונת הלב, בדקדוק מילים ואותיות ולא כבלע את הקודש, שתתפלל בכוונת הלב, ותבקש בדיוק מה שאתה צריך )לחם לאכול, בגד ללבוש, חמור לרכב עליו וכדו,(' וגם תתפלל בזמן הנכון של התפילה. ובזה יתקבלו כל תפילתנו ברצון לפניו יתברך, והקב"ה יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.
פנינים על הפרשה – האיך חטאו ישראל בחטא המתאוננים?
תורתינו הקדושה מתארת בפרשתינו את בכיים ותאוותם של האספסוף שהילכו עם ישראל כמו שכתוב "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל מי יאכילנו בשר," והדבר תמוה ומופלא, נתאר לעצמינו את שארע שם, עם שלם – מיליוני אנשים שחנו סביב משכן ה,' שכינה הילכה בתוכם, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד הענן, ולילה בעמוד האש, מן יורד מן השמים, בארה של מרים מפכה להם מים, מראה נורא ונשגב.
ולמול כל זה יושבים להם אנשים וממררים בבכי "מי יאכילנו בשר,?" איך אפשר להבין זאת?? לא די להם בזה אלא ממשיכים לרטון "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים," הרי לפני קצת זמן זכיתם להיות במעמד הר סיני, הייתם בדרגות גבוהות מאוד, איך יכול להיות שירדו עד כדי כך.
והביאור בזה הוא שהרי עם ישראל כשבאו לקבל את התורה רצו אותה בכל מאודם, ולאחמ"כ כמבואר בתוס' חזרו בהם, ומשום כך הביאו על עצמם שהתורה נתנה להם בכפיה, הרי לנו שעם ישראל אפילו בדרגתם, הרי שהיה להם נפילה בכך שלא רצו בלב שלם לקבל את התורה, ולכך הביאו על עצמם את הכפיה, וצריך לומר שבגלל זה גם אחרי שקיבלו את התורה כבר היה עליהם היצר הרע, שהרגישו שזה היה בכפיה וזה הביא עליהם את החטא הנורא של המתאוננים.
וזה בא ללמדנו לקח, שאף אם אדם עשה מעשה לא נכון, הרי לנו שצריך להוכיחו בדרכי נועם, ובכך יקבל את התוכחה ויעלה על דרך טובה, שאם לא כן אזי יעלה בליבו היצר ויאמר לו לא להישמע לתוכחה, ובכך יצא שכרו בהפסדו.
בית המוסר – חיזוק בשלום בית
סבלנותו של הלל
'הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה,' פשט המשנה נראה שהלל אומר שני ציווים שאינם קשורים זה לזה, וכשנתעמק בדברים נבין שהכל דבר אחד, הלל כמידתו ענוותן והוא דבק במידתו של אהרון, כמו שראינו במעשה במסכת שבת, על גודל הענווה שלו, הגמ' מספרת שפעם היו שני אנשים שהתערבו אחד עם השני, אחד אמר הלל זה משהו מעניין אי אפשר להרגיז אותו אף פעם, והשני אמר אני יכול להרגיזו, והם התערבו על ארבע מאות זוז.
הלך אותו האיש בער"ש סמוך לכניסת השבת, זמן של לחץ, הלל היה באמצע לרחוץ עצמו לכבוד השבת, ונקש בדלת ביתו, התלבש הלל והכניסו לביתו, אמר לו שאלה גדולה יש לי לשאול, ראיתי שהראשים של הבבליים סגלגלים, אמר לו מפני שהמיילדות שלהם לא חכמות, הלך והלל חזר לרחוץ, ושוב הגיע אותו אחד ודפק על הדלת, ואחר שהכניסו שאל אותו מפני מה רגליהם של האפריקאים רחבות, ענה לו שאלה גדולה שאלת בני, מפני שהם גרים בין ביצי המים, ואם לא יהיה להם רגלים רחבות ישקעו, ושוב הלך וחזר הלל לרחוץ, ושוב הגיע ושאל האם יש פה הלל, ואחר שהכניסו שוב שאל אותו מפני מה עיניהם של תורסיים תרוטות, אמר לו מפני שגרים במדבר ויש הרבה חול, וכדי שיספיקו לסגור את עיניהם ברא להם עיניים קטנות.
אמר לו יש לי עוד הרבה שאלות, אמר לו תשאל, אמר לו אני מפחד שתכעס עלי, אמר לו מה קרה למה אתה לחוץ, אמר לו כי אני וחברי התערבנו שאני יוכל להכעיס אותך, לא ירבו כמותך בישראל, אמר לו הלל כדאי הלל וכדאי שתפסיד עליו ארבע מאות ועוד ארבע מאות והלל לא יכעוס, זאת אומרת הלל הוכיח בהנהגה לו סבלנות בלי הגבלה, זה לא פשוט ער"ש, נשיא ישראל, בא איזה אדם לבלבל אותו, ועוד מתכוין להכעיסו, אומר לו הלל חבל לך על הזמן אני לא יכעוס, אז הוא אומר לנו כאן הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, צריך סבלנות רבה בשביל לעשות שלום.
הרבה גירושין בימינו כי אין הרבה מי שמנסה לעשות שלום בסבלנות
שמעתי שבבתי הדין הרבניים, כשבאים זוג בבקשה לגירושין, יש חוק שיש מגשרים או מגשרות, שבאים לבי"ד הוא מפנה למגשר או למגשרת, ואחרי שמנסה לעשות שלום כשהוא רואה שלא הולך הוא כותב חוו"ד לבי"ד שאין אפשרות לעשות שלום וצריך לגרש, יש כל כך הרבה גיטין בעוה"ר בגלל זה, פגשתי לפני הרבה שנים את שר הדתות דאז, ושאלתי אותו למה לא ממנים רבנים חשובים שישכינו שלום, והוא הבטיח לי שיציע את ההצעה, אבל מה עשו מינו כל מיני צעירים ועושים קורס קצר ונעשים למגשרים, אני לא אומר כולם אבל יש הרבה כאלה, ואז מתרבה הגירושין עם אותם מגשרים האלה.
לרדוף אחר השלום
אומר הלל גם אם אתה הולך להשכין שלום עם כל העוצמה שלה, ואתה רואה רק שנהיה יותר בלגן, האנשים בורחים ממך לא שומעים אותך, אתה תרדוף אחריהם, בא אליך זוג לדבר על שלום בית, אתה מתחיל לדבר לא מוצא חן בעיניהם, והלכו, תרדוף אחריהם תלך לבית שלהם ותנסה עוד ועוד עד שתביא שלום, כמו שכתוב "בקש שלום ורודפהו," זה צריך להיות מתלמידי אהרון אהבה גדולה לכל אדם מישראל.
אהבה זה לא רק עניין של התרגשות, אהבה זה שאתה רוצה לעזור לו, וזה מתבטא ע"י שאתה מוסר את הנפש שלך כדי להשכין שלום, זה הלל אוהב שלום ורודף שלום.
לרדוף אחר השלום גם בביתו
היה לך חיכוך עם האשה ניסת לדובב ולדבר, ונהייה יותר גרוע, לא תרים ידים וגמרנו, תחפש עוד דרך לדבר איתה, איך לבוא לשלום, כמו שאתה הולך לכבוש עמדה של אויב, אתה מנסה מכיוון מזרח לא הולך, בודקים את המצב ורואים שלכיוון מערב יותר טוב, ומנסים משם ווכן הלאה, מנסים מהאוויר עד שמוחקים את העמדה הזאת, כך בשלום בית שכלא הולך בכיוון מסויים, תשקיע מחשבה על דרך נוספת שעל ידה נוכל לכבוש את הלב של האשה, ותדע שאם אתה רודף אחרי השלום מתוך אהבה כנה אתה תשיג את השלום.
אין אדם שלם כל אדם יש לו חסרונות ויתרונות, כמה פעמים אמרו לי בני זוג אני לא טלית שכולה תכלת אבל ,… אתה לא טלית שכולה תכלת? אז תדע שכשאתה תתקן עצמך אתה תראה שיהיה יותר טוב, אתה תעשה את שלך בלי הפסקה בלי לומר אני עשיתי את שלי!! אני יגלה לכם סוד, כמה שיש לפעמים ויכוחים או מריבות, צריכים לדעת שהזוג הם נשמה אחת, זה לא שתי נשמות מתאימות, ובגלל שלא יודעים את זה יש את כל המריבות, אבל אם ידעו ויבינו ויאמינו באמונה שלמה שהם נשמה אחת זה יחסוך הרבה מריבות, כמו שמובא בירושלמי שהאיש והאישה זה יד שמאל ויד ימין של האדם.
האיש והאשה בשורשם נשמה אחת
זהו גם פסוק מפורש בתורה, "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם," אדם הראשון ואשתו חווה, הוא זכר והיא נקבה, אבל שניהם נקראים אדם ביחד, פירושו יש כאן יחידה אחת לא שנים, רק יש יד ימין ויש יד שמאל, כך יש צד אחד שנקרא איש וצד אחד שנקרא אשה, זה נשמה אחת שמחוברת כל הזמן, זה משהו רוחני, יש חיבור, כמו למשל שנים שנכנסים למעיין מים ונכנסים בכל גופם למעיין ופותחים את פיהם, באותו זמן הם מחוברים יחד, כך ומעבר לכך הנשמה היא אחת! חלק באיש וחלק באשה, והם מחוברים יחד והנשמה שלהם מחוברת לכסא הכבוד.
זאת אומרת כשהוא כועס עליה כועס על עצמו, וכשהיא כועסת עליו היא כועסת על עצמה, ובגלל שלא יודעים זאת יש ביניהם מריבות, עלינו להתחזק בזה ולדעת לרדוף אחר השלום זה לא רק בחוץ, אלא כל אחד בביתו ירדוף אחר השלום, ויזכה להיות אוהב שלום ורודף שלום, ותמיד נזכור שצריך בזה הרבה סבלנות ורק עי"כ נגיע להיות רודפי שלום.
