פרשת שמות – מפי הגאון הצדיק רבי יצחק כהן שליט״א

מאמר על הפרשה – מה גרם לשיעבוד מצרים? ומה גורם לשיעבוד בדורינו??

מדוע לא עשינו סעודה בסיום חומש בראשית

אנחנו בתחילת חומש שמות, ובשבוע שעבר זכינו לסיים חומש בראשית, מנהג האשכנזים לומר בסיום החומש “חזק חזק ונתחזק”. ולכאורה למה לא עושים סעודה, אינני מבין. הרי בשמחת תורה מסיימים את כל התורה ועושים סעודה. וגם עתה, מסיימים כזה חומש גדול ולא עושים סעודה? י״ב פרשיות יש בו! אלא, נראה לומר שמאחר שעל פרשת ויחי אמרו רבותינו “פרשה זו סתומה, שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד” אז איך אפשר לעשות סעודה? הרי עם ישראל שרוי בצרת השעבוד, זו בעיה.

גזירת השעבוד – ארבע מאות שנה או מאתיים ועשר שנים?

צרת השעבוד היא למעשה הגזירה שהבורא יתברך גזר “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. ומצאנו, שעינו אותם פחות מזמן זה, שהרי ידוע שבפועל בני ישראל היו מאתיים ועשר שנים במצרים. גם אם נאמר שעצם שהייתו של יעקב אבינו ובניו במצרים מרגע שירדו לשם עוד לפני שהמצרים שעבדו את בני ישראל – היא גלות, עדיין לא מגיעים לשיעור הזמן הזה. אכן, הארבע מאות שנה התחילו מלידת יצחק אבינו, דהיינו, שמזמן מלידתו ועד הירידה למצרים – עברו מאה תשעים שנה.

והטעם שזמן זה נקרא גלות, מפני שהאבות אמנם היו בארץ כנען, אבל הם היו גולים, שהרי אברהם אבינו ביקש מקום בשביל לקבור את שרה, והיה צריך לקנות את מערת המכפלה בכסף מלא בסכום של ארבע מאות שקל כסף. ויש לומר, שהארבע מאות שקל האלה, שהיה צריך לשלם, זה כנגד ארבע מאות שנה של הגלות, זה מגלה, שהם בגלות, והחשיב להם השי״ת את המאה ותשעים שנה הללו.

אבל דבר זה, שהגלות התחילה כבר בלידתו של יצחק לא היה ידוע ומפורסם לאבותינו. ומה אומר יעקב אבינו לבניו? “האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים”. אומרים רבותינו (פסחים נו.), שביקש יעקב אבינו לגלות להם את הקץ, ונסתם הדבר ממנו ונסתלקה ממנו השכינה. ויש לפרש, שביקש לגלות להם את הקץ – היינו, לומר להם שהגלות התחילה מזמן לידתו של יצחק וכבר עברו מאה תשעים שנה, ונשאר רק מאתיים ועשר שנים. אבל הדבר נסתם ממנו כאמור, ולכן בני ישראל ירדו למצרים מתוך מחשבה שהולכים להיות שם ארבע מאות שנה.

אבותינו הקדושים התחילו את הגלות ע״י עמל התורה

ויש להבין, איך יחשב להם המאה ותשעים שנה כגלות, באיזה אופן? להבנת הענין, נקדים: הכתוב אומר “אדם לעמל יולד”. אומר רבא בגמרא (סנהדרין צט:) כל גופות בני אדם – טרחנים הם, כולם עמלים בעולם הזה, כולם עובדים, אלא אשרי מי שזוכה, שיהיה עמלו בתורה.

הגמרא מלמדת אותנו שאדם נולד כדי לעמול, לא לשבת בשלוה, אם זכה – יעמול בתורה, ואם לא זכה – יעמול בדברים בטלים, שהם ענייני העולם הזה, שאין להם קיום. התורה הקדושה היא נצחית, היא קיימת לעד, וממילא הפסוק שאומר “ועבדום ועינו אותם” מורה על כך, שבכל זמן שיהיה מוטל על האדם שעבוד, שיכול להתקיים בשתי אפשרויות: או בעמלה של תורה או בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.

האבות הקדושים התחילו את הגלות, על ידי עמלה של תורה, שהרי מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו: אברהם זקן ויושב בישיבה היה, יצחק זקן ויושב בישיבה היה, וכן יעקב זקן ויושב בישיבה היה (יומא כח:). וכבר הזכרנו בעבר, שיעקב אבינו התחיל ללמוד תורה מיום שנולד, וכמו שאומר מרן החיד״א בשם קדמונים, שבמשך חמש עשרה שנה למד יעקב אבינו בחברותא עם אביו יצחק ועם הסבא – אברהם אבינו.

ומסתבר, שגם יצחק אבינו למד תורה עם אברהם אביו, מיום שנולד. ואברהם אבינו עצמו, כבר בגיל שלש שנים הכיר את הבורא יתברך ולמד תורה, שנאמר “וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי” – הרי לך, שהיה עוסק בתורה.

יעקב אבינו דואג להקמת ישיבה בגושן

יעקב אבינו עוד לפני שירד למצרים – שלח את יהודה “להורות לפניו גושנה”, דהיינו, להקים לו בית תלמוד. הוא מקים ישיבה בארץ גושן, כך שמיד כשהגיע יעקב למצרים, התחילה הישיבה בפעולתה, עד שכל השבטים נעשו זקנים היושבים בישיבה.

וגם יוסף משתף פעולה בענין, והוא לוקח בדוקא מקצת מאחיו להציגם לפני פרעה ולהראות לו, שאינם מסוגלים להשתלב בתפקידי הממלכה והמשרדים, הם בסך הכל רועי צאן, וכל זה “בעבור ישבו בארץ גושן” כדי שימשיכו לעמול בתורה.

ולכן, כל זמן שיעקב אבינו, יוסף והשבטים היו קיימים, עדיין לא התחיל השעבוד במצרים, כי הם ישבו ועסקו בתורה בארץ גושן. הם פרעו את שטר החוב של השעבוד ע״י עמל התורה.

תחילת השעבוד – ברגע שיצאו מהישיבה לטייל במצרים

לאחר מכן, אומר הכתוב “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד”. ומבואר בדברי חז״ל שעוד בחייו של יעקב אבינו, התרבו בני ישראל לשיעור של ששים ריבוא.

זה הפלא ופלא! במשך שבע עשרה שנה שהיה יעקב במצרים, משבעים נפש שירדו לשם, התרבו ונעשו לששים ריבוא! ועדיין, כולם לומדים תורה, כולם היו משועבדים לתורה ולא היתה שום בעיה.

אבל ברגע שהתקיים בהם “ותימלא הארץ אותם” אומר המדרש נתמלאו בתי קרקסאות ותיאטראות מהם! כאן התחילה הבעיה, ומכאן החל שעבוד מצרים.

אם הולכים למרכז העיר, לקינג ג’ורג’ או לאיזור השוק באגריפס ופוגשים שם בחורי ישיבה בלילה, זו בעיה! אם פוגשים בחורי ישיבה מסתובבים ומטיילים בחוץ לארץ, זו בעיה! וכך גם בחורי ישיבה שנוהגים ברכבים ומטיילים להם, זו בעיה! כל זמן שלא היו כל התופעות הללו, שהתחדשו לאחרונה, לא היו גזירות של גיוס בני ישיבות במדינה! אבל ברגע שהתקיים “ותימלא הארץ אותם” התחילו לטייל בכל מיני מקומות והתחיל רפיון בעמל התורה, אז “ויקם מלך חדש” פתאום קם לפיד וחבריו והתחילו לחדש גזירות!

זה ברור כשמש, שזהו שורש הבעיה, הרפיון בלימוד התורה! הרפיון בעמלה של תורה! זה לא השמאלנים ולא שאר רודפי התורה. באים אליי בחורי ישיבה ומבקשים: תברך אותי שאצליח בטסט, אני לא מברך! אני אומר לו אל תוציא רישיון. עד להיכן הגיעו הדברים? שאפילו בנות סמינר מגיעות ומבקשות ברכה להצליח בטסט. היום באה אצלי אמא אחת, וביקשה: תברך את הבת שלי שתצליח בטסט, היא רוצה לעשות רישיון, האמא הזו באה מחוץ לעיר עד לכאן – כדי שאברך את הבת שלה, שתעשה רישיון ותצליח בטסט.

זה מה שהיה במצרים! כל זמן שהשבטים היו בחיים – לא יצאו מארץ גושן, היו עמלים בתורה שם, והכל היה בסדר, אבל ברגע שמתו כל הדור ההוא, ואז התחילו לצאת ולטייל במצרים כמו שנאמר “ותימלא הארץ אותם” – מיד, ויקם מלך חדש על מצרים. התחיל השעבוד! כי אדם לעמל יולד – אם עמל בתורה, אין עמל של העולם הזה, אבל אם לא עמלים בתורה – מיד רובץ עליו עמל של העולם הזה.

ולפי האמור, אפשר לומר שמה שביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונעלם ממנו, אולי בשביל שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. שהרי יעקב אבינו רצה לגלות לבניו שהגלות התחילה כבר מזמן לידתו של יצחק אבינו, דהיינו שע"י עמל התורה, ע"י השעבוד לתורה מקיימים את גזירת הגלות, ואם בכל זאת היו יוצאים מבית המדרש בגושן ומטיילים במצרים, הרי שהיו מזידים בדבר.

באיזו זכות יצאו בני ישראל ממצרים?

וכשעמדו בני ישראל לצאת ממצרים, שואל משה רבינו את הקב"ה באיזו זכות ייצאו ממצרים. הרי אין להם זכות שבעבורה יוכלו לצאת. ולכאורה מהו פשר השאלה, הרי ידוע שהקב"ה ציוה את בני ישראל בשתי המצוות של קרבן פסח ומילה, כדי שבזכותן ייצאו ממצרים, וכמו שאנחנו אומרים בהגדה של פסח את הפסוק "ואומר לך בדמייך חיי", שבזכות דם הפסח ודם המילה יצאו אבותינו ממצרים.

ומה עונה הקב"ה למשה רבינו. דבר גדול יש לי עליהם, שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים שיצאו ממצרים. (רש"י שמות ג יב) וכמו שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

ולכאורה מה פשר התשובה הזו. הרי הוא שואל על זכות שיש לבני ישראל עכשיו כדי להיפטר מן השעבוד. אלא כך הוא ביאור הדברים.

עומק שאלתו של משה רבינו, שאם רוצים בני ישראל לצאת משעבוד מצרים, צריך תחת זה שעבוד אחר. ועל כך שואל משה רבינו באיזה שעבוד יהיו, ועל כך משיב לו הקב"ה שיהיו משועבדים לתורה, שנאמר בהוציאך את העם ממצרים "תעבדון" – תהיו משועבדים ועמלים בתורה. על ההר הזה תקבלו את התורה ותהיו משועבדים לי.

כדי לזכות לקבל תורה צריך להיות מבקש ה'

הגמרא בברכות (סג:) אומרת, תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה", והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד", תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה.

ובהמשך הגמרא מובאת דרשה נוספת של רבי יהודה. ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם". וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל. והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה. אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני.

אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית, וערב אחד אינו קורא, דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם. עד כאן דברי הגמרא.

ראשית כל יש להבין מה אמר ר' יהודה בדרשתו הראשונה ומה אמר בדרשתו השניה

בדרשה הראשונה הוא עושה קל וחומר. אם הארון שהיה מחוץ למחנה י"ב מיל, כי מחנה ישראל היה שלש פרסאות וכל פרסה ד' מיל, והכתוב אומר על מי שרצה לקבל תורה ממשה והלך לכל היותר י"ב מיל עד מחוץ למחנה שהוא נחשב למבקש ה' שנאמר "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד" ואכן קיבל תורה ממנו, אם כן תלמידי חכמים שטורחים והולכים עוד יותר מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, מכל שכן שיהיו נחשבים למבקשי ה' ויזכו לקבל התורה.

למדנו מכאן שכדי לקבל תורה ממשה רבינו צריך להיות מבקש ה'. צריכים לבקש, צריכים לרצות ללמוד תורה. אלא שיש להבין מדוע זה נקרא מבקש השם. הרי לכאורה הולכים כדי ללמוד תורה, ומדוע לא לכנותם בשם מבקשי תורה.

אלא שהתורה וקודשא בריך הוא חד הוא. התורה היא חכמתו של הבורא יתברך, וממילא מי שהולך ללמוד תורה הוא מבקש את השם. הוא מוכן לעזוב את הבית לטרוח וללכת רחוק י"ב מיל במדבר, או שמוכן לטרוח וללכת מעיר לעיר וממדינה למדינה, על אחת כמה וכמה שהוא מבקש השם. זה נפלא. אם הוא יודע שכשהוא הולך ללמוד תורה הוא נחשב למבקש ה', אז הלימוד שלו צלול ממש, הוא לא מסיח דעת ממנה, הוא מחובר אל התורה.

מיהו מבקש ה' בשלימות העבודה

בדרשתו השניה של רבי יהודה הוא בא ללמד שחביבה התורה על לומדיה בכל יום כיום שניתנה התורה, שנאמר "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם". ולכאורה זוהי דרשה בפני עצמה, אבל האמת היא שהיא קשורה לדרשה הראשונה. רבי יהודה בא ללמדנו שכדי להיקרא מבקש השם צריך שהתורה תהיה חביבה עלינו בכל יום כאילו ניתנה היום מהר סיני.

עכשיו אנחנו מסיימים את ספר בראשית, וכבר קראנו אותו חמישים שנה, ועם כל זה אנחנו מתחילים בכל שנה את התורה מחדש, וצריכים לשער בדעתנו כאילו היום לומדים בפעם הראשונה ספר בראשית. לא כמו איזה מכתב ישן שכבר ידענו ממנו. צריכים להתייחס לתורה כאילו אף פעם לא ידענו ממנה. הכל חדש.

אמנם זה לא דבר קל, וכבר אמרו בגמרא (יומא כט:) "מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא". ללמוד סוגיא ישנה קשה יותר מללמוד סוגיא חדשה. בסוגיא חדשה לומדים בהתלהבות בבחינת "כל עצמותי תאמרנה", רוצים להבין כל דבר, יש מושגים חדשים שלא ידענו מהם, ולכן יש חשק לעמול ולהבין אותה. אבל בסוגיא ישנה כבר מכירים את מהלך הגמרא, נראה לנו שהכל ברור ומובן, לא מתרגשים ולא מתאמצים להבין. ואת זה בא רבי יהודה ללמדנו "היום הזה נהיית לעם". התורה צריכה להיות חדשה בעיניך כאילו היום ניתנה. מי שזוכה ללמוד בכזו התלהבות הוא מבקש השם.

להיות מבקש השם לא די שהולכים וטורחים י"ב מיל, לא די שהולכים מעיר לעיר, לא די שהולכים ממדינה למדינה, זה עדיין לא מבקש השם בשלימות, אלא צריך שהלב יהיה מתרגש, שהלב יהיה מחובר, לא כמצות אנשים מלומדה.

ולזה מתכוין משה רבינו בשאלתו באיזו זכות ייפסק השעבוד במצרים. אומר לו הקב"ה יש לי שעבוד במקום זה. זוהי עבודה נעימה מאוד של עמל התורה, אבל צריך כאן עבודה. בשביל זה האדם נברא, כדי לעמול בתורה, שנאמר "אדם לעמל יולד".

גודל עמל התורה של רבותינו

אין לנו אמות מדה איך רבותינו למדו תורה. אולי כבר סיפרתי פעם על הגאון מוילנא שפעם אחת בא לפניו תלמידו הגר"ח מוואלוזין ומצאו כשהוא עם מגבת רטובה קשורה על הראש שלו ופניו חיוורות. הוא היה שקוע באיזו סוגיא בגמרא, וכשראה את תלמידו אמר לו בוא ונלמד יחדיו את הסוגיא הזו. ישבו יחד ולמדו את הסוגיא, כשגמרו ללמוד אמר לו הגאון מוילנא בבקשה ממך תגיד לרבנית שתביא לי משהו לטעום, כי זה שלשה ימים שלא אכלתי ולא שתיתי, מפני שלא הבנתי את הסוגיא. לא יכולתי לטעום דבר עד שאבין את הגמרא. ומדוע קשרתי את המגבת על הראש, כי היו לי כאבי ראש עזים והייתי צריך לקרר את הראש ולהקל על הכאבים. כזה עמל תורה של הגאון מוילנא.

אמרתי פעם חידוש ואני חושב שהוא אמת. משה רבינו מעיד על עצמו "ואהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". ולכאורה איך אפשר לבן אנוש להחזיק מעמד ארבעים יום וארבעים לילה בלי לחם ומים. אלא מפני שמשה רבינו רצה בכל כוחו להבין את כל התורה, הוא היה שקוע בלימוד ולכן לא נתן דבר בפיו עד שיבין את התורה. והשי"ת נתן לו כח בגופו שיחזיק מעמד בלי לחם ומים. הוא רצה לגמור את כל התורה, ובשביל זה היה צריך ארבעים יום, כמו התינוק במעי אימו שלומד את התורה בארבעים יום.

ונמצא לפי זה שמשה רבינו לא תיכנן מראש להימנע מלחם ומים למשך ארבעים יום, אלא שכאשר עלה להר סיני והיה שומע דברי אלוקים חיים בהר סיני, כשהיה הקב"ה מלמדו את התורה, נדבק בתורה הקדושה ולא חשב על אוכל ושתיה. רעבים גם צמאים נפשו בם תתעטף.

וכך מצינו גם ברבי שמעון בר יוחאי שהיה עמל בתורה במערה במשך שלש עשרה שנה והיה אוכל רק חרובים ומים. הגמרא אומרת מפני מה נקראים החרובים בשם זה, לפי שהם כמו חרבות למיעיים. הם מחתכים את המיעיים. ורשב"י מתענג על התורה הקדושה ואוכל חרובים ומים. פלא פלאות.

זהו עמל התורה. את היסוד הזה שכאשר האדם שקוע בדבר מסויים הוא לא חושב על אוכל, אנחנו רואים בפועל שיש בני אדם שעוסקים בדברים יוקרתיים שמרוויחים בהם הרבה כסף, כמו מסחר ביהלומים, ואינם רעבים ולא צמאים, שקועים כל כולם בעבודתם. כשמציעים להם שיבואו לאכול הם דוחים את ההצעה, עוד מעט, עוד מעט.

ואכן כשהיינו צעירים כך זה היה. לא היינו מרגישים רעבים, היו צריכים לקרוא לנו הרבה פעמים עד שנבוא לאכול, ואנחנו היינו דוחים ואומרים עוד מעט, עוד מעט.

מעלת הדביקות שיש למבקש ה' וזהירות מהיסח הדעת מהתורה

וזה מה שמחדש רבי יהודה בדרשה השניה. להיות מבקש השם בשלימות העבודה אינו די בזה שטורחים והולכים מעיר לעיר ללמוד תורה, אלא בכך שהלימוד עצמו יהיה בחיות ובהתלהבות הלב. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

ורבי תנחום בא ומוסיף ראיה לדבר. תדע שהרי אדם קורא בכל יום קריאת שמע שחרית וערבית אפילו חמשים שנה, ואם אירע שפעם אחת שכח, דומה בעיניו כמי שלא קרא ק"ש מימיו. ולכאורה מה הראיה. וגם מדוע שירגיש כך, הרי בסך הכל שכח רק פעם אחת ומחר שוב יקרא ק"ש.

אלא הכוונה היא שכאשר אדם קורא ק"ש בהתלהבות בבחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", יש חיבור לקב"ה כי הוא נקרא מבקש השם. וממילא אם מפסיק פעם אחת לקרוא קריאת שמע, החיבור מתבטל ומאבדים את הדביקות בו יתברך. ולכן דומה הדבר כאילו לא קרא ק"ש מימיו.

ולכן מצאנו שרבותינו החמירו מאוד מאוד על ביטול תורה ועל היסח הדעת מהתורה. וכך אמרו בגמרא על רבי יוחנן שלא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. ויש להבין מה ענין התפילין לתורה. אלא מפני שבתפילין יש דין שאסור להסיח את הדעת מהם, וכך גם בלימוד התורה, כל הזמן צריך להיות מחובר לתורה ולא להסיח דעת ממנה.

זוהי המעלה של מבקש השם. זה מה שהיה בשעבוד במצרים, לא היתה מנוחה לרגע אחד, כל הזמן עובדים בלי הפסקה. כזה שעבוד צריך להיות בלימוד התורה, בלי הפסקה.

וזה מה שענה הקב"ה למשה רבינו, דבר גדול יש לי עליהם, וזהו מעמד הר סיני, שיקבלו את התורה ויהיו משועבדים לה, וזה יהיה במקום הגלות.

שבט לוי קיבל עליו עול תורה וניצל מהשעבוד

והראיה לכל זה שבט לוי. ידוע ששבט לוי לא השתעבד במצרים כלל ועיקר. ולכאורה מדוע לא חלה עליו גזירת השעבוד. אלא התשובה היא מפני שהוא השתעבד לתורה. הוא נשאר בבית המדרש ולא יצא לטייל במצרים. וכך אומר משה רבינו בפרשת וזאת הברכה על שבט לוי "תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". הרי לנו שבני שבט לוי היו מורי הוראות ועוסקים בתורה. וזה עלה להם במקום השעבוד במצרים.

ובאמת שזוהי משנה מפורשת באבות (ג ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". וכי יש כאן פרס על הלימוד. אלא מאחר שאדם לעמל יולד, וזה מקבל עליו עול של תורה, ממילא אינו צריך לעול מלכות ועול דרך ארץ. אבל את העול של התורה צריך לקבל בחשק וברצון, וכאמור לעיל שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

איך לומדים וחוזרים על התורה בחיות ושמחה

וצריך להבין איך עושים את זה. הרי כבר למדנו את הסוגיא כמה פעמים וביררנו אותה כראוי, ואיך עושים שבכל פעם יראה לנו הלימוד כדבר חדש.

התשובה בזה שאין התורה כשאר חכמות. בשאר החכמות ברגע שלמדת ואתה יודע את כללי החכמה אין מה לעשות כאן יותר. אבל בתורה הקדושה זה לא כך. שלמה המלך אומר "דדיה ירווך בכל עת". מדוע התורה חביבה על לומדיה. כי בכל פעם שאתה מהפך בה אתה מוצא בה עוד ועוד חידוש. וכמו שאמרו רבותינו אין בית מדרש בלא חידוש. אבל כל זה דוקא כשעמלים עליה, שאז מוצאים בה עוד ועוד חידושים. אבל בלי עמל לא יוצא כלום. אתה יכול לקרוא ולחזור שוב ושוב ואין שום חידוש.

השבוע היה אצלי בחור ישיבה אחד בשיעור א', והיה בוכה ובוכה. שאלתי אותו למה אתה בוכה. אמר לי אני לומד ואין לי חידושים. בחודש אלול הייתי לומד והיו לי חידושים. ומחמת צערו היה בוכה על זה. הבחור הזה הבין מה זה ללמוד עם חידוש. הוא טעם מהלימוד הנפלא הזה. דיברתי איתו והתברר שהוא לא עמל היום בתורה כמו שהיה עמל פעם. יש לו הפרעות וטרדות שלא מרצונו, ומחמת כן אינו יכול לעמול כראוי. הוא אנוס בדבר, אבל הוא מרגיש את החסרון הזה ובוכה עליו.

כל אחד יכול לזכות להיות מבקש ה'

להיות מבקש ה' זה ללמוד בלי היסח הדעת. זה הסוד של העמל בתורה. וכל אחד ואחד יכול לזכות בזה. הפסוק אומר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ורבותינו דרשו בזה שתי דרשות. מורשה מלשון ירושה, ועוד דרשו "אל תקרי מורשה אלא מאורסה". דהיינו שצריך להרגיש שקידשנו את התורה, שאירסנו אותה.

מה עושה החתן לארוסתו. דואג לה, מסתובב סביבה בשבע הקפות. כל הזמן הראש שלו עסוק במה לעשות לה, מה לתת לה, איך להיטיב עמה. כך צריך להיות עם התורה. כל אחד יכול לזכות. אבל איך יזכה. ע"י שתהיה מאורסה לו. אתה צריך לדעת שלקחת כאן עול של תורה, עול נעים מאוד. ובכך תזכה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ואתה תהיה מבקש השם.

החזון איש מחפש לאחותו חתן מבקש ה'

החזון איש שלח שליח לחפש בחור בישיבה בנובהרדוק לשידוך מתאים בשביל אחותו. השליח הגיע לראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפה'ן, ואמר לו שבא בשליחות החזון איש, שהתפרסם שמו כבר באותה תקופה והיה ידוע כגברא רבה, ומבקש מראש הישיבה שיציע לו איזה בחור מתאים לשידוך לאחות החזו"א.

הגאון רבי אברהם ע"ה זכיתי להכיר אותו וגם לשמוע שיעורים ממנו וגם זכיתי לשמש אותו קצת. ר' אברהם אמר לשליח תלמיד פלוני הוא מתמיד גדול, ותלמיד פלוני הוא חריף גדול, ותלמיד פלוני הוא מבקש. השליח בחר את המבקש לשידוך המבוקש, ומי זה היה. מרן הסטייפלר זיע"א.

למדנו מכאן כמה גדולה מעלת המבקש. מי שהוא מתמיד בתורה זה דבר גדול, וכמו שאמרו רבותינו באבות "מרבה ישיבה מרבה חכמה", ומפרש הרמב"ם "עניינו ההתמדה". גם מי שהוא חריף בלימוד זוהי מעלה. אבל מעלת מבקש עלית על כולנה, כי מי שהוא מבקש הוא משועבד לתורה. אדם יכול להיות מתמיד, הוא יכול להיות חריף, אבל יתכן שהוא לא מבקש, אין לו שעבוד לתורה.

על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" אומר בתרגום אונקלוס "וית נפשתא דשעבידו לאורייתא". הרי לנו שכאשר עושים נפשות לתורה, התכונה הבסיסית והיסודית היא השעבוד לתורה. והסימן לכך הוא שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאשר הלימוד הוא בחשק ושמחה, גם כאשר חוזרים עליו שוב ושוב.

שלש מדרגות בלימוד התורה בישיבה

התנא באבות אומר "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם". יש כאן שלש מדרגות הנזכרות בדבריו. ראשית כל יהי ביתך בית ועד לחכמים, תהיה בישיבה ותלמד בחבורה, תיוועד יחד עם החכמים. מדרגה שניה והוי מתאבק בעפר רגליהם, דהיינו שתלמד בעיון, תפלפל בתורה, תקשה ותתרץ, כמו שניים שנאבקים זה בזה במלחמתה של תורה. ומדרגה שלישית והוי שותה בצמא את דבריהם, שהלימוד שלך לא יהיה ביבשות כמו איזה מכתב ישן, אלא כמו דבר חדש שמתפעלים ממנו. כמו שמברכים על פרי חדש או על בגד חדש שהחיינו מפני שמתפעלים ממנו ושמחים בו. וכך גם אתה תהיה שותה בצמא את דברי חכמים, תלמד בחשק.

גודל מעלת דביקות האבות הקדושים בהשי"ת

כשמתחילים ספר שמות עלינו להתבונן אחורה אל ספר בראשית ולהתבונן בספר הנפלא הזה. ממש הפלא ופלא כי בו אנחנו רואים את אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, שלא פסקה ישיבה מהם. הם היו מחוברים ודבקים בקב"ה באופן תדיר בלי שום היסח הדעת.

ויש לנו להתבונן במאבקו של יעקב אבינו עם המלאך ס"מ שרו של עשיו, כדי ללמוד כמה גדול כוחה של דביקות זו, וכמה רגע אחד של הפסק בדביקות הזו משמעותי עד מאוד.

מה כתוב על יעקב אבינו. "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו".

מדוע המלאך לא היה יכול לו. אומר רבינו עובדיה הספורנו (בראשית לב כו) "לרוב דביקותו תמיד באל יתברך במחשבה ובדיבור, לכן לא היה יכול לו המלאך". והכתוב ממשיך ואומר "ויגע בכף יריכו". מסביר הספורנו שהמלאך מצא פטנט איך להפסיק את הדביקות הזו, והודיע ליעקב אבינו על החטא העתיד במדריכי עמו ובדאגתו בזה פסק הדיבור. דהיינו שהודיע לו על כך שזרעו עתיד לחטוא מפני שיהיו לו מדריכים שאינם ראויים, ומתוך דאגתו של יעקב אבינו שנאנח על זה פסקה הדביקות בקב"ה לרגע אחד, ומיד "ותקע כף ירכו בהאבקו עמו". באותו רגע הצליח המלאך לפגוע בירכו של יעקב אבינו.

שרו של עשיו חיפש דרך איך להפסיק את הדביקות של יעקב אבינו לרגע אחד, ורק כך הצליח לנגוע בכף יריכו. ויש לזה עוד רמז בפסוק "ויוותר יעקב לבדו". אומר הזוהר הקדוש מאי לבדו. בלא תורה. כיון שנפסק עמל התורה, מיד יכול היה ליגע בו.

הגמרא בברכות אומרת (סא.) יצר הרע דומה לזבוב. מה המשל בזה. אלא נתאר לעצמנו אדם שלבוש כולו בבגדים, ולפתע מגיע זבוב להציק לו. להיכן הזבוב מגיע. רק למקומות שאינם מכוסים בבגד. הוא מגיע לכפות הידיים וכן לפנים שהן גלויות. וכך נוהג יצר הרע. כל זמן שהאדם עוסק בתורה כראוי, הוא מכוסה ומוגן. יצר הרע אינו יכול לו. וזהו שאמרו רבותינו "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". בן חורין ממי. ממלאך המוות, שהוא השטן והוא יצר הרע בעצמו. אבל ברגע שמפסיק את החיבור, הזבוב מגיע. ואיך יזכה האדם לדביקות בתורה. ע"י ההתחדשות בלימוד, שכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

עיקר התיקון בימי השובבי"ם ע"י עסק התורה

אנחנו עומדים בפתחם של ימי השובבי"ם וידוע שעושים בהם הרבה תיקונים, תעניות ותיקון היסוד. וצריך לדעת שהתיקון הכי גדול הוא עסק התורה. חלילה לזלזל במה שאמרו רבותינו על מעלת התיקונים, אבל כל זה אמור במי שאינו דבק בתורה. אבל מי שדבק בתורה, רבינו האר"י אומר שעסק התורה בעמל ויגיעה הוא התיקון הכי גדול. וסימנך "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". וידוע שהיסוד נקרא חי. והיינו שאם אתם דבקים בה' ע"י עסק התורה, ממילא חיים כולכם היום. זה תיקון הברית הכי גדול.

ועוד יש דמיון בין עסק התורה לימי השובבי"ם, שבשניהם יש שייכות למספר ארבעים. שימי השובבי"ם הם ארבעים יום, וגם בתורה שייך מספר ארבעים, שהרי משה רבינו עלה להר סיני למשך ארבעים יום.

אדם שלומד ועוסק בתורה בהתמדה, המוח שלו ממשיך כל הזמן לחשוב בדברי תורה ולהיות עסוק בהם. וזה הפשט של "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". שכל הזמן עסוקים בתורה. ה' יתברך יזכנו להגיע למדה הזו, להיות דבקים בתורה.

פנינים על הפרשה

הרמב"ן מכנה את ספר שמות 'ספר הגלות והגאולה,' בני ישראל אשר היו ברום המעלה במצרים, תחת הנהגתו של יוסף הצדיק, ירדו לעומק הגלות והשיעבוד, אשר בעקבותיו ירדו מטה מטה למ"ט שערי טומאה.
והנה יש מקום להק' איך אותו מלך חדש שקם, או אותו מלך שהתחדשו גזירותיו, שינה דעתו מקצה לקצה ושיעבד את עמ"י? ובאור החיים הקדוש הק' ג' קושיות מדוע התורה שבה לומר שמת יוסף, וכן מה קשור לכאן מיתת האחים, וביותר מה הקשר בין בני ישראל פרו וישרצו למיתת האחים, שהרי התורה כתבה אותם יחד.
וביאר ששיעבוד מצרים אינו נעשה בבת אחת אלא היה ירידה של דרגה אחר דרגה, בתחילה מת יוסף ובכך ירד העונג והשפע שהיה להם, ולאחמ"כ מתו האחים שהיו מכובדים מאוד בעיני המצריים, ולאחמ"כ מתו כל הדור ההוא שאף הם היו במידת מה חשובים בעיני מצריים, ולאחמ"כ בני שראל פרו וישרצו שזה הוסיף לשנאת המצריים לישראל, מכך שהתרבו וחששו מהם, וא"כ מבואר שהשיעבוד היה לאט לאט, דרגה אחר דרגה, וא"כ אין זה שהמלך התהפך לרעה פתאום, וכן זהו הקשר לג' הדברים שהזכיר האור החיים הקדוש.
וזה בא ללמדנו לכל שיעבוד שהוא בחיינו הרוחניים, שאין הירידה חלילה בבת אחת, אלא דרגה אחר דרגה, אדם מוותר על עניין מסויים ולאחמ"כ יורד לאט לאט, לכן צריך תמיד להזהר אף בדברים הקטנים, ולא להרפות חלילה בשום מדרגה רוחנית, ויה"ר שנזכה להיות משועבדים רק לה' ולתורתו אמן!!

בית המוסר – איך להתנהג בבן אדם לחבירו, ובין איש לאשתו?

ג' יורדים לגהינם ואינם עולים לעולם

כתב השערי קדושה ח"ב ח' 'שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים לעולם, הבא על אשת איש והמכנה שם רע לחבירו אף על גב דמורגל בו ואינו מתביש אלא שהוא מתכוין להכלימו, ושניהם יש להם חלק לעולם הבא, אך המלבין פניו ממש, אין לו חלק לעולם הבא.'
ולכאו' צריך ביאור בלשון חז"ל שמצד אחד מבואר שיורדין לגהינם ואינם עולים לעולם, ומאידך כתוב שיש להם חלק לעולם הבא, ויבואר ע"פ דברי התוס' ר"ה שכתבו שאין הכוונה לעולם אלא הכוונה שנמצאים יותר זמן מעבירות אחרות, וזה בשונה ממלבין פני חבירו ברבים שעליו נאמר שאין לו חלק לעולם הבא.
תשובה בבן אדם לחבירו, והאם שייך תשובה במוצש"ר
ויש לידע שכל זה רק שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה הרי אין דבר העומד בפני התשובה, והדרך לחזור בתשובה על עבירות של בין אדם לחבירו זה שמעבר שחוזר בתשובה למקום, צריך לבקש מחילה מאותו אדם שפגע בו, ואם ביקש מחילה כסדר הנצרך, ופלוני לא מחל לו הרי יש תביעה על הפגוע שלא מחל שהרי היה לו למחול, ולכן נמחל עונו, למען האמת למה לא ימחול מה ירוויח בזה,? לא מרוויח כלום, לא די שהוא סבל גם חבירו יסבול?
וכל זה בעבירות של לה"ר או פגיעה בחבר, אבל במוציא שם רע אזי אם לא מוחל אינו חייב למחול, ולכן קשה מאוד לכפר על עוון כזה, אבל צריך הנפגע לידע שלפנים משורת הדין עליו למחול, ובאמת צריך לחשוב על זה למה לא ימחול, למה שגם השני יסבול, ולמחוק, ואדרבה רק ירוויח מזה כי כל המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו, ומאריכין לו ימיו, א"כ למה לא למחול? זה שווה למחול!

מעשה עם האור החיים הקדוש

עצם הדבר שהוא עדיין מקפיד על חבירו הרי הוא גורם צער גדול לשכינה, וידוע המעשה עם האור החיים הקדוש, שפעם אחת בהיותו לומד בבית המדרש בבוקרו של יום שישי, ראה שיושב בצד בחור צעיר אשר ישב והגה בתורה, ובתוך לימודו הוציא ספרי קודש מהספריה בשביל ללמוד בהם, וכשהגיע הגבאי של ביהמ"ד וראהו עם ערימה גדולה של ספרים, לא הבין שזה לצורך לימודו, ומיד גער בו וגידפו וביישו על כך שהוציא כל כך הרבה ספרים, וכשסיים ויצא מהבית מדרש, ניגש האור החיים לאותו בחור, ואמר לו למען ה' תמחל לו שהרי אם לא תמחל לו השכינה בצער, אמר לו כבודו לא יטריח את עצמו אני מחלתי לו מראש, כיון שאמרתי לעצמי למה שיהיה צער לשכינה ואז אמחל, ולכך מיד כשראיתי אותו מחלתי לו ובכך לא היה צער לשכינה, עמד האור החיים הקדוש ונישקו על ראשו ואמר לו כמוך ירבו בישראל.

עצה לשלום בית – למחול מראש

זהו עצה טובה בין איש לאשתו, האדם צריך להיות מוכן שלפעמים מגיע
הערות מאשתו, ולכן ימחל מראש כדי שלא יהיה צער לשכינה, זה בעיה! אנחנו לא דנים לכף זכות, ולכך זה דבר נפלא ימחול תמיד מראש, וכך כשאומר הריני מוחל וסולח חייב לסלוח באמת, וזה נפלא מאוד, ויש בזה עידוד של מתן שכרו בצידו, שאדם שעושה כן הרי מאריכין לו ימים.
אני שמעתי פעם על מישהו שאשתו היתה מעירה לו, והוא אמר לה בכנות 'אני אין לי בעיה אני מעכשיו מגבת שלך, כל מה שיש לך תנגבי בי,' ובאמת התכוין למחול לה על הכל, הרי זה דבר נפלא, הרי מצינו על שרה אמנו שאמרה 'ואדוני זקן,' והקב"ה שינה ואמר לאברהם בשם שרה 'ואני זקנתי,' ואלמלי הכתוב אומרו א"א לומר כן, וזה מה שכתוב שהקב"ה שינה בשביל שלום בת בין אברהם ושרה, עם כל גדלותם, בכו"א בשביל שלום בית כנראה זה היה נצרך, וא"כ איך לא נשקיע מאמץ יותר בשביל השלום בית שלנו?
איך להתייחס לאשה
צריך לדעת נשים עם בפני עצמן,! חכם בן ציון היה רגיל להגיד כך, ולכן צריך להתייחס אחרת אליהם, ולעשות הכל כדי שיהיה שלום בינו לבינה, אחד אמר לי שהיה לו בעיה לא היה לו דירה היה מחפש ולא מוצא, וראה שקורא דבר מוזר, שכל פעם שכמעט נחתם עיסקה היה לו ריב עם אשתו וגרם לעסקה שלא תתקיים, כמה צריך להזהר בשלום בית!
האיש צריך ללמוד את הטבעים של האשה,, ולשמור עצמו מבעיות, אבל והיה אם יהיה במקרה ריב חלילה ימחול מראש, וגם יקפיד לא להגיב לא נכון, לפעמים הוא אומר מילה והיא אומת מילה, ואחר כך קשה להתפייס.
איך גדולי ישראל נהגו במצבים כאלה
היה אחד חכם שכל פעם אשתו היתה מעירה לו וגוערת בו הרבה, ואפי' בפני תלמידיו ותמיד לא ענה לה, פעם אחת גערה בו והוא ענה לה, העירה לו שוב וענה לה שוב, תמהו תלמידיו מה קרה לרבם שהגיב לרבנית, אמר להם אל תתפלאו עכשיו הייתי חייב להגיב, כי אם לא הייתי מגיב היתה יותר נפגעת למה אני לא מתייחס למה שהיא אומרת.
הייתי פעם אצל ראש ישיבה גדול הייתי מדבר איתו בלימוד במסכת סנהדרין, הייתי בן בית אצלם, והנה באה הרבנית שלו באמצע שהיינו מדברים פנתה אלי, הרב יצחק תראה אותו כל היום הוא עם הספר ולא אכפת לו ממני, וכשהתחילה הוא מיד סגר את הספר והמשיכה לגעור בו, ואני התביישתי ולא הגבתי מילה, ולאחר שיצאה המשיך הרב בלימודו כאילו כלום לא קרה.
וזה כלפי אשתו אבל האמת שכלפי כל אדם צריך לדעת איך להתנהג, אבל העצה הזאת לדעת שיש כאב לשכינה הרי זו עצה טובה, כי ע"י כך הוא יזהר יותר מלכעוס או להקפיד חלילה, וכ"ש לא לפגוע בשום יהודי חלילה.