האיך הצדיקים התנהגו בצניעות, ואיך קיימו בזה מצות הידבק בדרכיו?
הנהגת השי"ת בהסתר ובהצנע ולא בפרהסיא
משה ואהרן "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" – כך אומרים משה ואהרן אל פרעה. הם לא אמרו לו שלח אותנו שנעלה לארץ כנען. ומדוע אמרו 'ויחוגו לי במדבר?' אלא משום שכנען ומצרים היו שניהם אחים, ואביהם היה חם בן נח. וכמו שנאמר בפסוק: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען."
וממילא, ארץ כנען כולה מצאצאי כנען, וארץ מצרים – הם צאצאים של מצרים, ואם כן, לא שייך שיאמרו לו שהם רוצים לעלות לארץ כנען! [שכבר ידוע בתולדות ימי העולם שהאחים בדרך כלל צרים זה לזה ואוייבים זה את זה ואיך פרעה מלך מצרים יסכים למשה רבינו ללכת לכנען]? ומשום כך אמרו לפרעה, שהם הולכים למדבר שהוא מקום הפקד, שלא שייך לאף אחד.
ישתבח שמו לעד! לך ה' הגדולה והגבורה וכו' ואתה מושל בכל! ועם כל זה, שהקב"ה הוא חזק בל ינוצח ויכול לומר בפירוש לפרעה להיכן בני ישראל הולכים, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, עם כל זה, אנחנו רואים שבכמה וכמה עניינים הוא כביכול מתנהג בדרך נסתרת, מסתיר את מקום עבודתו יתברך, ואומר שהולכים למדבר…
וכך גם מצינו במעשה עם שמואל הנביא, כאשר רצה השי"ת להמליך את דוד הוא שולח את שמואל ואומר לו שילך וימשח את דוד בן ישי בית הלחמי למלך על ישראל. ושמואל אומר לו: איך אלך? ושמע שאול והרגני!
ומה עונה לו הקב"ה? קח איתך עגלת בקר ותגיד לזבוח לה' באתי. דהיינו, שתפעל בדרך נסתרת ולא בפרהסיא. ולכאורה, מה הבעיה? שיבוא בגלוי ויאמר לשאול: הקב"ה שלח אותי להמליך את דוד! באתי בדבר ה'!
אבל הקב"ה ממציא לו 'תירוץ,' תגיד שבאת לזבוח זבח בעיר. וכמה טירחה כרוכה בתירוץ הזה שהצריך את שמואל הנביא להוליך עמו עגלה ורק מי שראה איך מוליכים עגלה, מבין כמה טירחה וקושי יש בדבר!
אבל, כך היא הנהגת השי"ת לפעול בדרך נסתרת ועקיפית, בתחבולות תעשה מלחמה.
וכך גם בענייננו, הנהגת השי"ת היא להתנגש באופן חזיתי עם פרעה הרשע, אלא לעקוף אותו ולומר לו, שהולכים למדבר. להתנגש עם הרע – זו לא הדרך! ויש לנו להתבונן ביסוד הזה עוד יותר ולהבין עד היכן הדברים מגיעים.
גודל רשעותו של פרעה ואופן הנהגת השי"ת עמו
האדם הכי רע בעולם היה פרעה! הוא היה הבן של נמרוד. נמרוד המריד את כל העולם נגד הקב"ה, והוא אמרפל מלך שנער, שנער – זו בבל, ולמה נקראת כך, כי ננערו לשם כל מתי המבול.
ומדוע נמרוד נקרא 'אמרפל' מלשון 'אמר פול' – כי הוא שגזר על אברהם אבינו להשליכו לכבשן האש. ואותו אברהם שנזרק לכבשן האש וניצל משם, לוחם נגד נמרוד ומנצח אותו!
ונמרוד לא היה לבד, אלא היו עמו עוד שלשה מלכים וכמו שנאמר: אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם, ותדעל מלך אשור. זה כל מלכי יבשת אסיה! שם היה הריכוז הגדול של רוב בני האדם בעולם, וארבעת המלכים האלו נלחמו נגד חמשת המלכים, מלך סדום, מלך עמורה, מלך אדמה, מלך צבויים ומלך בלע וניצחו אותם וגם לקחו אותם בשבי.
ואברהם אבינו רודף אחריהם – ומכריע אותם, ומחזיר את כל אנשי סדום ואת כל הרכוש. איך הוא ניצח? וכי היו לו טילים בליסטיים? היה לו רק עפר! וכמו שנאמר: 'יתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו.' היה משליך עליהם עפר וזה היה הופך לחיצים מדוייקים ולפצצות שהרגו באוייבים והכריעו אותם.
ופרעה הרשע הזה, הוא הבן של נמרוד. ואם אביו המריד את העולם, אז בנו – עשה עצמו אלוה ואמר: 'לי יאורי ואני עשיתיני.' היו באים אליו מכל באי עולם ופרעה היה מראה להם איך שהוא מגיע לנילוס – הנילוס עולה לקראתו. כשבאמת, יעקב אבינו בירך אותו על כך, והוא התרברב בזה ועשה עצמו אליל.
והקב"ה כשרוצה להוציא את ישראל ממצרים, ישתבח שמו לעד, הוא מצניע את הכוחות שלו ובא אל פרעה בטובות, הוא שולח שליחים אל ארמונו, והם מצווים להתנהג בכבוד עם פרעה, ולחלוק כבוד למלכות, וכמו שנאמר: 'וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר,' הוא לא אומר ואתה בעצמך – פרעה, תבוא ותשתחווה, משום שחולק כבוד למלכות!
ולכאורה, על מי מדובר כאן? על רשע מרושע, ממשיך דרכו של אביו הרשע – ועם כל זה, זוהי הנהגה שהבורא יתברך פועל בה – לא להתנגש עם הרשע בפרהסיא אלא בדרך נסתרת.
מרן החיד"א עובר מירושלים לחברון – שלא להתקנא בסטרא אחרא
מרן החיד"א ע"ה גאון עוזנו, כשהיה צעיר לימים כבר היה מתנהג בחסידות גדולה, והנה, פעם אחת בא אביו אליו בחלום ואמר לו: תעבור מירושלים, ולך לחברון, כי הסט"א מקנא בך ועלולה להזיק לך, ולכן שנה את מקומך ולך לחברון, כי ירושלים זה מקום הקודש זה מרגיז את הסט"א שהחיד"א מתנהג בסילודין. וכך הוא עשה ועבר לחברון.
להתנגש עם הסט"א זה לא פשוט. ולכן אין לך דבר יפה מן הצניעות! מה הפשט בזה? אלא, שבכל הנהגת האדם ובפרט בענייני קדושה צריך להצניע את הליכותיו בקודש ולאמץ לעצמו את הכלל שאין לך יפה מן הצניעות!
אנחנו זכינו להכיר גדולי עולם, כמעט לא היינו רואים את החסידויות שלהם, הם התנהגו בחסידות מופלגת אבל את הכל עשו בצינעא, עד שאפילו המקורבים אליהם לא תמיד ידעו את החסידויות שלהם.
גדולי ישראל התנהגו במידת הצניעות
זה דבר מאוד מאוד חשוב! הכרנו את חכם בן ציון, כל אחד יכול לומר: בודאי שהכרתי אותו! הרבה פעמים נפגשתי איתו, הרבה פעמים דיברתי איתו בהלכה, וכמה שחשבו שהכירו – לא הכירו באמת מי זה חכם בן ציון! כי הנהגתו היתה בצניעות מופלגת, הוא התנהג כמו כולם, לא משך תשומת לב, אבל באמת היה גבוה מכולם, וכן על זה הדרך בשאר הגדולים.
חכם מנצור בן שמעון, אמנם, היה מיוחד בחיצוניותו שהלך עם גלימה אבל היה אדם גדול ומיוחד, מגדולי חכמי ישראל, ואף אחד לא היה יודע מחסידותו. אני זכיתי ללמוד אצלו שנתיים בכולל, הוא היה ראש הכולל. איזה תענוג היה לדבר איתו בלימוד ובשאלות ולראות את ההנהגות שלו.
חכם עובדיה הדאיה ע"ה, עליו העיד מרן הגר"ע יוסף, כפי ששמעתי באוזניי שהחכם הזה וחכם מרדכי שרעבי ע"ה, הם המקובלים האמיתיים בדורנו. הוא היה דיין ברבנות הראשית, ויותר מזה לא הכירו בחסידויות שלו. הצניעות שלהם היתה מיוחדת מאוד.
ואותם גדולים היו מזומנים בכל עת שרוצים, היה אפשר להגיע אליהם ולדבר איתם, אם זה בלימוד אם זה בשאלות אם זה בברכות לישועה. לא היו משבקי"ם, לא היתה 'חצר' של חסידות כזו או אחרת.
אבל בימינו העולם התהפך! המשב"ק – הוא המרכז, כולם רוצים לקשור איתו קשרים כדי שיכניס אותם לרב, והרב – הוא בסך הכל שמש של המשבקי"ם…
הליכותיו בקודש של הבבא מאיר ע"ה – בפשטות ובצניעות
הבבא מאיר היה מגדולי הדורות בכל המובנים, חלק מהחכמים כאן בכולל זוכרים, כשהיינו נוסעים אליו יחדיו, כמה היתה הנהגתו פשוטה, לא היה שום משב"ק, דפקנו בדלת והרבנית היתה פותחת את הדלת, והיינו נכנסים ומדברים איתו.
פעם אחת היינו אצלו עם האברכים, והרבנית הגישה מיני כיבוד ועוגיות, ואז אמר לי הבבא מאיר: תגיד לאברכים, שיכולים לאכול, זה בסדר, הכל בהשגחת הבד"ץ… כאילו, שבאנו לבקר איזה זקן מרוקאי, שצריך להעיד, שכל האוכל כשר… איזו פשטות, איזו צניעות!
מעשה מופת עם ילדה במצב 'צמח' שקמה לתחייה
פעם אחת, הגיע לאזניי שהביאו לפניו ילדה אחת שהיתה 'צמח,' והוא בירך אותה ובמקום התעוררה וקמה והתהלכה כאחד האדם. והנה, הייתי אצלו אחרי השמועה הזו, זה היה בליל ל"ג בעומר. שאלתי אותו: הרב, שמעתי שכבודו הקים ילדה שהיתה צמח, האם זה נכון?
הרב קרא לרבנית ע"ה ואמר לה, תספרי לו איך היה המעשה. והיא אמרה לי כך: מה אגיד לך? הילדה הזו נכנסה מתה ויצאה חיה. זה הכל.
וכך המשכנו לדבר, שאלתי אותו מענייני דיומא, איך היתה הנהגתם בליל ל"ג בעומר במרוקו? אמר לי הרב, אספר לך: כשהייתי בצעירותי בעיר מידלת במרוקו, הייתי שם דיין, יחד עם הגאון ר' שלמה אמסלם, שהיה מורי ורבי, כך אמר הבבא מאיר. והעיד על רבי שלמה, שהיה חד בדרא! וחזר על זה פעמיים.
והמשיך לספר: למדנו בליל ל"ג בעומר את התיקון הנדפס בספרים, דהיינו, זוהר וגמרא וכו' עד חצות הלילה. ובחצות, אמר לי רבי שלמה, בוא ונשיר לכבוד הרשב"י, וכך התחלנו לשיר יחד עם כל הקהל. ואז באמצע השירה, אמר לי ר' שלמה: מאיר, תרקוד לפנינו! וכך כל הקהל היו שרים ואני רוקד.
והנה, באמצע הריקוד ר' שלמה אומר לקהל: אתם רואים את הנר הדלוק מעל ראשו של ר' מאיר שרוקד? אמרו לו לא! ואז שאל את הבבא מאיר בעצמו: מאיר, אתה רואה את הנר הדלוק על ראשך? אני לא זוכר מה הבבא מאיר סיפר לי, האם ראה את הנר או לא, אבל נראה לי שאמר, שלא ראה את הנר. ואז ר' שלמה אמסלם אמר: אני מתפלא, אני רואה את הנר דלוק מעל ראשך!
אמרתי לבבא מאיר, לא נעלם מכבודו שיש בגמרא על אחד החכמים שקראו לו נתן דצוציתא מפני שכשהיה הולך ברחוב – היה נר דלוק על ראשו מן השמים, וקראו לו כך על שם האור שהיה זורח עליו. )עיין רש"י סנהדרין לא(: ולציבור שפגש אותו ברחוב היתה הזכות לראות את אותו הנר!
הבבא מאיר לא הגיב על זה, לא היה נראה שהוא החזיק טובה לעצמו, על שזכה שנר היה דלוק על ראשו. כמה התפעלתי מהפשטות שלו, הוא מספר את כל זה כאילו שמדובר במישהו אחר.
והנה, לאחר זמן מה, פגשתי ביהודי אחד מאשדוד בשם שלמה לוי, שאלתי אותו: תגיד לי שלמה, אתה שמעת על הסיפור עם הילדה שהיתה צמח והובאה לבבא מאיר. אמר לי: מה השאלה? אני בעצמי הייתי שם! אני הבאתי את אבא שלה עם הילדה – אל הבבא מאיר.
ביקשתי ממנו שיספר לי את פרטי המעשה, וכך אמר: הפעם הראשונה שפגשתי את בבא מאיר ע"ה, היה זה במוצאי שבת, וישב איתי במשך שלש שעות, והיה מחדש חידושים מהחתם סופר ומחכמים אחרים והיה כל כולו בהתלהבות כמו בחור צעיר. וכך אמר לי על עצמו בערבית: 'אני לא שוה ולא מוצלח'
איזו ענוות חן, איזו פשטות. לא כחל ולא שרק – ויעלת חן.
רבותינו שנו באבות: איזהו מכובד את הבריות, התנא לא אמר: איזהו מכובד – המכבד תלמידי חכמים, אלא המכבד את הבריות! שמתייחס לכל אחד בכבוד.
ראיתי את בבא מאיר איך הוא מתפלל, איך הוא נכנס לבית הכנסת בחרדת קודש.
מסתירים את ספרי הקבלה – בספרי חוק לישראל
הבבא אלעזר ע"ה סיפר לי שהיו לומדים שלשתם, הבבא סאלי, הבבא מאיר והוא, בתאפיללת כל בוקר אחר התפילה עם טלית ותפילין, ומה היו לומדים? אחד מספרי רבינו האר"י איני זוכר אם שער הכוונות או ספר עץ חיים אבל אחד מספרי הרב. והיו מסתירים עצמם ולומדים בהצנע בחדר.
והנה, פעם אחת, הגיע איזו קרוב משפחה שלהם והיה דופק על הדלת של החדר שלמדו שם, ולא הפסיק לדפוק! ואז אמר הבבא סאלי לבבא אלעזר, קח את הספרים ותכניס אותם בארגז, כי לא היה להם ארון ספרים, ותביא שלשה ספרי חוק לישראל בשבילי בשביל אבא שלך ובשבילך, ורק לאחר מכן תפתח את החדר ותראה מי זה.
היה זה קרוב משפחה שלהם שהגיע ממקום רחוק. הבבא סאלי הכניס אותו, שמע אותו ובירך אותו ולאחר שהלך, סגרו את הדלת, החזירו את ספרי החוק לישראל והוציאו את ספרי הקבלה והמשיכו ללמוד!
בזמנינו, בדיוק הפוך! כשמישהו מגיע, מיד מזדרזים לפתוח את הספרים… להראות לכולם שלומדים!
גודל ענוותנותו של הבבא סאלי זיע"א
אני הייתי אצל בבא סאלי יום אחד, בשעת הצהריים, והנה, בא יהודי אחד למשב"ק הרב אלפסי ע"ה ואמר לו, שיבקש מהבבא סאלי שיסכים ללמוד איתו קבלה. הבבא סאלי, שאל את המשב"ק בערבית: מה הוא רוצה? אמר לו המשב"ק, שהוא רוצה שהרב ילמד אותו קבלה.
והבבא סאלי תיכף התחיל לצחוק ואמר: הרי אני בעצמי לא למדתי ואיך הוא רוצה שאלמד אותו?? ושוב פעם חזר לצחוק בצחוק גדול, ושוב חזר ואמר: אני בעצמי לא למדתי וזה רוצה שאלמד אותו? וכך היה צוחק עד שאמר למשב"ק, שיוציא אותו החוצה.
זה הפלא ופלא! הרי חלק משושלת הקבלה במרוקו – זה היה על ידיהם, שהיתה עוברת מהם מדור לדור, וכך הבבא סאלי היה אומר על עצמו לרוב ענוונתותו!
ודוקא משום כך, זכו למה שזכו! כי הפסוק במשלי אומר: 'ואת צנועים חכמה.' החכמה מוצאת מקום אצל מי שהוא צנוע!
וזהו שנאמר בשיר השירים 'חמוקי ירכייך כמו חלאים מעשה ידי אומן' ואמרו רבותינו: מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר.
אבל בזמנינו, העולם התהפך! בכמה מקומות יש שלטים גדולים המעידים 'ישיבה למקובלים' כל זה לא היה במרוקו – הכל היה בצניעות ובהסתר. אלו דברים חדשים מקרוב באו, שלא היו אצל רבותינו.
וגם המציאות הזו, שהכל בפרסום ובפרהסיא, זה נקרא להתנגש עם הסטרא אחרא, ולכן בעוה"ר המצב ירוד.
ההנהגה העליונה בעת בריאת האדם, יתברך שמו, הכתיבה בתורה הקדושה 'נעשה' אדם בלשון רבים. ואומר רש"י בשם רבותינו, שבא זה ללמדנו על מידת הענווה וכי הקב"ה צריך להתייעץ עם אחרים? אלא בא ללמד על הגדול שיימלך בקטן ויתייעץ עמו, שיתנהג בדרך ענוה!
ואע"פ שיש מקום לטעות שחלילה יש שתי רשויות, עם כל זה, לא נמנע הכתוב לכתוב כן ללמדנו יסוד זה.
חיבוריו הקדושים של רבינו יעקב אביחצירא – כולם לשם שמים
רבינו יעקב אביחצירא זיע"א, חיבר הרבה ספרים כידוע, בכל חלקי התורה, אם זה בפשט, אם זה בדרש, אם זה ברמז ואם זה בסוד. הספרים כבר היו מוכנים להדפסה בחיים חיותו, ועם כל זה הוא לא הסכים להדפיס שום ספר, כי חשש אולי לא יהיה רצויים לפני השי"ת. ולכאורה, לפחות היה מדפיס את ספר 'לבונה זכה' שהוא חידושים על דרך הפשט על פרשיות השבוע – אבל הרב לא הסכים בשום אופן, ואמר לבניו, שלאחר פטירתו מן העולם, אם יראה שהספרים שלו רצויים בשמים הוא יבוא ויגיד לבניו להדפיס אותם.
וכך היה! לאחר פטירתו הוא נגלה לבנו ואמר לו שבשמים מסכימים לספרים שכתב ולכן ציוה לו שידפיס אותם. למדנו מכאן, כמה כוונתו היתה טהורה לשם שמים! כל מה שכתב היה רק לרצון השי"ת בלי שום פניה אחרת! וכי זה פשוט הדבר הזה?
הבבא מאיר אמר לי פעם אחת, על הספרים של החת"ס שיש בהם ריח של קדושה. הוא דיבר על לימוד תורה לשמה, ונתן כדוגמא את חיבוריו של החת"ם סופר, שהיו כולם לשם שמים – עד שריח של קדושה היה נודף מהם.
לימוד תורה לשמה – מדרגה נשגבה עד מאוד
ההתבטאות הזו של הבבא מאיר, מלמדת אותנו, שזה לא פשוט בכלל לחבר חיבורים לשם שמים! הלא ידועים, דבריו של רבינו המהרח"ו בהקדמתו, שכתב על בני דורו, מי יכול לומר בדורנו שהוא לומד תורה לשמה? התנא רבי מאיר מכחישו! שהרי אמר
הילדה הזו נפלה מקומה גבוהה של בנין והפכה להיות צמח, היא עברה בכמה בתי חולים וכולם אמרו שאין מה לעשות! והנה, פגשתי את אבא שלה, והוא סיפר לי בצער על מה שקרה לבתו. אמרתי לו, בוא ונלך לבבא מאיר, שיברך את הילדה!
הגענו לבבא מאיר יחד עם הילדה, נכנסנו לחדר, שמתי את הילדה על השלחן של הרב, ביקשתי מהרב שיברך לרפואה שלימה והרב בירך. והאבא שלה בוכה ללא הפוגות! והוא אומר לרב: אני לא יוצא מפה עד שהילדה קמה על הרגליים, וממשיך לבכות בכי תמרורים.
הבבא מאיר אמר להם, תכניסו אותה לדירה השניה, כי היו לו שתי דירות, אחת מול השניה. הם הכניסו את הילדה לדירה השניה שהיתה בקומה האחרונה ממול, שמו אותה על השלחן ויצאו משם. הרב נשאר לבדו בדירה עם הילדה – שעה שלימה!
לאחר מכן, יצא מהדירה ואמר, לכו לדירה – היא כבר עומדת על רגליה. הלכנו לדירה, ולא האמנו למראה עינינו! הילדה הולכת ומתפקדת בעצמה, כאילו לא קרה כלום.
לאחר ששמעתי את כל פרטי המעשה – נדהמתי, איך הבבא מאיר הסתיר והצניע את כל פרטי המעשה הזה, עד שהרבנית שלו רק אמרה – 'היא נכנסה מתה ויצאה חיה.'
ומסובב כל הסיבות, ישתבח שמו, הפגיש אותי עם היהודי הזה שלמה לוי, שהוא היה עד ראיה – שיספר לי את כל פרטי המעשה, בדיוק מה היה! ומזה למדנו על גודל ענוות החן שהיתה לבבא מאיר.
במשנה באבות )ו א:( כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה – ולא פירט מהם 'הדברים הרבה' שזוכה להם אלא ממשיך ואומר: ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו' ומלבשתו ענוה ויראה וכו.'
[וכוונתו בזה, שמאחר שלא מצינו את כל המעלות הללו שנימנו במשנה בבני דורנו, הרי זו ראיה שעדיין לא זכו למדרגת 'לשמה' אליבא דרבי מאיר.]
וכמה יש להתבונן בזה, שהרי על מי אמר זאת המהרח"ו? על בני דורו, שהיו דור דעה! דורו של מרן הב"י, מהר"ם אלשיך, המבי"ט, הרדב"ז ועוד מגדולי ישראל, שכל אלו היו גדולי עולם שמעניקים חמה בקומתן ועליהם הוא אומר – מי שיאמר בדורנו שלומד תורה לשמה – רבי מאיר מכחישו!
וגם רבינו מהרח"ו בעצמו היה אדם גדול מאוד, שהרי האר"י הקדוש אמר עליו שאין כמו הנשמה שלו, כי היא גדולה משל כל בני הדור! ולא זו בלבד, אלא שרבינו האר"י היה חוזר ואומר, שכל מה שבא כאן לעולם הזה הוא רק בשביל מהרח"ו כדי ללמדו חכמת הקבלה!
וכמה זמן לימד אותו? שנה ושמונה חודשים זה הכל. המהרח"ו כתב חידושים על הש"ס בשם 'שנות חיים.' הם היו אנשים גדולים ועצומים ועם כל זה, למדנו מדבריהם כמה נעלית היא מדרגת לימוד לשמה.
שני יסודות נצרכים לזכות בתורה
הרי לפנינו, שיש כאן שני יסודות שדיברנו עד כה: האחד, מעלת הצניעות והסתרת הדברים, שלא להתנגש עם הסטרא אחרא בפרהסיא ובאופן חזיתי. והיסוד השני, הוא מידת הענוה, שהיא הנותנת את היציבות לזכות בתורה!
הענוה היא הגדולה מכל המידות, ועל ידה, זכינו לקבל את התורה. שכך שנינו באבות: 'משה קיבל תורה מסיני' ולכאורה מה פירוש 'מסיני' וכי ישנו איזה חכם בשם 'סיני' שהוא נתן את התורה למשה??
ואם תאמר, שהכוונה להר סיני, היה לו לומר 'בסיני' ששם הוא מקום קבלת התורה. ומה פירוש 'מסיני?' אלא, שמשה קיבל את התורה בזכות מידת 'סיני' שהיתה בו, שהיא מידת הענוה!
משה רבינו למד מהר סיני שזכה שתינתן התורה עליו בעבור הענוה שלו! וכבר דיברנו בעבר, שהקב"ה עקר את הר המוריה ושם אותו על הר סיני, ולמה זכה הר סיני יותר מכולם? כי היה נמוך מכל ההרים, ובעוד שכל ההרים התרברבו ואמרו עלי תינתן התורה הר סיני שהיה נמוך, בענוותנותו לא אמר דבר.
ועליהם הכתוב אומר "למה תרצדון הרים גבנונים ההר עמד אלוקים לשבתו." וזהו שאמרו 'משה קיבל תורה מסיני' – מחמת מידת הענוה שלו, וכמו שהעיד עליו הכתוב: והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. הוא היה עניו יותר מהאנשים הכי ענוים שהיו בעולם!
הנהגת השי"ת עם הבריות בהוד והדר
השי"ת מתנהג עם העולם במידת המלכות ולא במידת הגבורה. לפעמים, הקב"ה עושה ניסים כדי להודיע לבני האדם גבורותיו, אבל המלכות – היא כבוד הדר מלכותו! כל הנהגת ה' איתנו היא בהדר, קול ה' בהדר.
וזהו שאמר הכתוב: "להודיע לבני האדם גבורותיו )והיינו ע"י ניסים יוצאים מגדר הטבע( וכבוד הדר – מלכותו." ההנהגה של הקב"ה איתנו היא בהדר ובכבוד!
ונמחיש בדוגמא הבאה: הקב"ה, ישתבח שמו לעד, עשה דדים לאשה לא כמו בבעלי חיים, שהרי אצל בעלי החיים נמצאים הדדים סמוך למקום הטנופת, אבל אצל האשה נמצאים בפלג העליון של הגוף, במקום הלב והריאות, סמוך למוח, ולא קרוב למקום הטינופת, וכל זה משום כבוד הבריות!
כדי שהתינוק ינק ממקום טהור ומכובד! כך הקב"ה מכבד את האדם אף בעודו תינוק יונק! הרי לך שהנהגתו יתברך עמנו בהוד והדר.
הפסוק בתהלים אומר: "מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו." הקב"ה עשה לנו מזכירים, שיזכירו לנו להתנהג כראוי בצורה טובה.
וכך אמרו רבותינו, אלמלא ניתנה תורה – היינו לומדים דרך ארץ, צניעות והנהגה נכונה מבעלי חיים! ואפילו מהנמלה היינו לומדים – שלא לגזול! כל המבול בא בעוון הגזל.
הנמלה אינה גוזלת מחברותיה. היא מריחה קודם כל את הגרגיר שעומדת לקחת, אם חברתה כבר לקחה אותו פעם אחת – היא לא תיגע בו יותר. ראיתי את זה בעיני!
נמלה אחת סחבה גרגיר של שעורה, ועזבה אותה, הגיעו נמלות אחרות מריחות וממשיכות הלאה ולא נוגעות בגרגיר. וזהו שאמר שלמה המלך: לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם!
אבל הקב"ה חפץ לכבד אותנו! ולכן, אע"פ שהיינו יכולים ללמוד מבעלי חיים את המידות האמורות לעיל, נתן לנו ישתבח שמו את התורה הקדושה, מפיו של הקב"ה למדנו! הרי לך, שהנהגתו עמנו בהדר! בכבוד שנותן לנו בחסדיו
כשהמציאות לוטה בחשיכה – התורה הקדושה מאירה הכל
אנחנו עדים לבעיות רבות המתרחשות בעולם היום! העולם לא רגוע, העולם נמצא כמו בתוך סבך, כל המציאות נראית מסובכת, כמו שהולכים בחשיכה שלא יודעים להיכן ללכת, מפני שלא רואים מאומה.
אכן, התורה הקדושה היא אור! והיא היא שמדריכה אותנו ללכת בדרך הטובה תמיד! ולכן, אנחנו צריכים לדבוק בדרכי התורה הקדושה כל אחד לפי מדרגתו. כל אחד יראה להיות תובע מעצמו להתנהג על פי התורה.
וצריך לדעת, שזה משתנה מאדם לאדם! כי יש אנשים שלפי מדרגתם – צריכים לנהוג באופן שונה מזולתם ונמחיש בדוגמא הבאה:
כולנו יודעים שיש מידת הדין ויש לפנים משורת הדין. והנה, העולם חושבים שלנהוג לפנים משורת הדין, זה רק מידת חסידות וזה לא נכון! הרבה פעמים, צריך לנהוג לפנים משורת הדין וזה משתנה בין ראובן לשמעון ובין לוי ויהודה! באופן שפעמים רבות ההנהגה של לפנים משורת הדין היא חובה לפי מדרגת האדם!
וגם בזה צריך להיות תובע מעצמו לנהוג גם בזה על פי התורה הקדושה. ולא יחזיק האדם טובה לעצמו, שלפי רום מעלתו הוא נוהג לפנים משורת הדין, משום שעולם התורה, צריך להתנהג בהנהגות מיוחדות!
נחפשה דרכינו ונחקורה – אודות גזירת הגיוס
הרדיפה שעולם התורה נרדף בזמנינו, צריכה לעורר אותנו לפשפש במעשינו! וכמו שאמרו השבטים הקדושים: אבל אשמים אנחנו! הם לא אמרו: איזה מושל עריץ זה, הוא מאשים אותנו בחינם! הם לא התנגשו איתו, אלא עשו חשבון נפש ואמרו: אבל אשמים אנחנו.
הם חיפשו במעשיהם ומצאו שהם אשמים. ומהי האשמה? על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן, באה אלינו הצרה הזאת. אומר הגאון המלבי"ם, שהם לא התחרטו על עצם המכירה, הם לא אמרו 'אבל אשמים אנחנו על המכירה,' כי על המכירה הם הושיבו בית דין, המכירה היתה על פי פסק דין!
אלא שהוא התחנן אלינו והיינו צריכים להתחשב בתחנונים שלו, כי גם אם שורת הדין היתה כך – היינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין, וזה היה חובה עלינו! ועל כן – באה אלינו הצרה הזאת.
זוהי עיקר הבעיה שלנו, שהיינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין!
כל התופעה של בחורי ישיבה שמטיילים בחוץ לארץ! התופעה שבחורי ישיבה הולכים ללמוד נהיגה ולהוציא רשיון, היפך דעתם של גדולי ראשי הישיבות שאסרו את הדבר. וכי טיולים ובילויים בחוץ לארץ זה דבר של מה בכך? כמה קרירות מיראת שמים זה גורם! כמה סכנות רוחניות כרוכות בזה!
היה מעשה נורא עם הבבא מאיר, שבא אליו בחור אחד, שהיה לומד כאן בישיבה בארץ, ואחיו שהיה בפריז עמד להתחתן, והוא עמד לנסוע לחתונה של אחיו. והנה, הבבא מאיר אמר לו: תיזהר, שלא לגלח את הזקן שלך!
הבחור הזה לא העלה בדעתו בכלל לגלח את הזקן, ומה פתאום הרב מזהיר אותי על זה? והוא מספר, שכאשר הגיע לשדה התעופה בפריז, אבא שלו בא לשם כדי לקבל אותו ולהסיע אותו אל ביתם.
לאחר שקיבל את פניו, חיבק ונישק את בנו, אמר לו: בוא איתי, נלך לספר, אתה לא נראה מכובד, צריך לגלח לך את הזקן… הבחור נזכר מיד בדברי הבבא מאיר ואמר לאביו: אבא, אני רוצה לספר לך מה היה: אני הלכתי להתברך אצל הבבא מאיר לפני שנסעתי לכאן, והוא הזהיר אותי, שלא לגלח את הזקן! אתה רוצה בכל זאת שאני אגלח אותו?
והאבא נרתע ואמר: אם הבבא מאיר אמר שלא לגלח – אל תגלח! הרי לנו, שכאשר נוסעים לפריז – מסוגלים אפילו לגלח את הזקן…
נתחזק בתורה – והכל יתהפך לטובה
שבעים ושבע שנים מאז קום המדינה לא היה מצב כזה! תמיד רצו לגייס את בני הישיבות ולא עלתה בידם, אבל הנהגה כזו של גזירות לא היתה מעולם, וזה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה!
אין שום מקרה בעולם, אלא צריכים לומר מה שהשבטים הקדושים אמרו: אבל אשמים אנחנו! אנחנו נכבד את השי"ת בחיזוק בדברים שהם לפנים משורת הדין!
וכמו כן, נתחזק בהתמדת התורה, בהנהגה שבין אדם לחבירו, וכן בהדרכת הבנים לתורה. ועל ידי זה נזכה שקרן התורה תרום בכבוד, ותהיה סייעתא דשמיא, וכל זה תהפך עלינו לטובה ולברכה בקרוב בחסד ה' יתברך. אמן ואמן.
פנינים על הפרשה
מי הכה את בכורי מצרים – הקב"ה או המשחית??
קודם שיצאו ישראל ממצרים ציוום בורא עולם "בעשור לחודש וכו' ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים," ותכלית נתינת הדם על המשקוף והמזוזות כמבואר בהמשך הפרשה כמו שכתוב 'לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי את מצרים וגו."'
ולכאו' יש להק' מדברי בעל ההגדה שדורש מהפסוק "ועברתי בארץ מצרים" 'אני ולא מלאך,' "והכיתי כל בכור" 'אני ולא שרף,' "ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים," 'אני ולא שליח' "אני ה"' 'אני הוא ולא אחר,' וא"כ מאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא זה שהכה את בכורי מצרים, א"כ למה נצרך ולמה צוו בני ישראל, לתת את הדם על המשקוף אחר שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך.
וביותר יש להק' שלכאו' בפסוק הנ"ל מבואר שהמשחית הוא זה שהכה את בכורי מצרים, וזה סותר לדרשה זו שהקב"ה הוא זה שהכה את בכורי מצרים.
ובפשטות נראה לומר דב' דרשות אלו תלויים במח' רש"י ותרגום יונתן, דלדעת רש"י )י"ג כ"ג,( נתינת הדם היתה במשקוף מבפנים, ולדעת היונתן )שם כ"ב,( נתינת הדם היתה במשקוף מבחוץ, וא"כ לרש"י שהיה בפנים א"ש שהקב"ה הכה אותם, ולא נצרך לסימן, ולדעת היונתן שהיה בחוץ, המשחית הכה והיה נצרך לסימן.
ואפש"ל עוד דבאמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכמו שכבר חידש החת"ס בפי' על ההגדה שהיו ב' סוגי בכורות, בכורות שהיו ראשית אונו של האב, ואף בכורות מאם, שבכורות מאב מטיפה ראשונה, רק הקב"ה ידע מי הם, וא"כ הקב"ה הכה את אותם בכורות, והמשחית הכה את הבכורות הידועים ובשבילו נצרך הסימן.
בית המוסר – מהי אמונה
סיבת הגלות למצרים
ידועים דברי הרמב"ן בפרשתינו שהאריך רבות על מצוות האמונה וכתב בתו"ד וז"ל 'ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו,' ועי' שם באריכות דבריו, שמבואר שם שכל תכלית יציאת מצרים וקריעת ים סוף הכל הוא בשביל לחזק את האמונה בהקב"ה, אשר ע"י האמונה זוכה האדם שיהיה לו חלק בתורת משה.
ב' דרגות באמונה
ובגדר מצוות האמונה יש שרוצים לומר שישנה מח' יסודית בגדר מצוות האמונה, וסוברים שדעת החזון איש זיע"א שאמונה היא להאמין שכל מה שהקב"ה עושה לאדם הרי הוא לטובתו, ודעת ר' ישראל מסלנט זיע"א שיסוד מצוות האמונה, היא דרגה גבוהה יותר שע"י שהאדם מאמין שהקב"ה יתן לו דבר מה, באמונה שלימה שהקב"ה יכול הכל, הרי יקבל את מבוקשו.
והאמת בזה היא שהמעיין בדברי החזון איש היטב, יבואר לו שאף דעת החזו"א שיש דרגה כזו באמונה שע"י האמונה יכול להשיג את מבוקשו, עכ"פ סובר שזה דרגה גבוהה יותר שאינה מחייבת כל אחד, אבל הדרגה הנמוכה יותר היא שיאמין האדם שכל מה שהקב"ה עושה הרי הוא לטובתו.
הוכחה מהרמב"ן לר' ישראל מסלנט
והנה לשיטת ר' ישראל מסלנט יש להוכיח מדברי הרמב"ן בפרשת לךלך שכתב שם לגבי ירידת אברהם אבינו ע"ה לארץ מצרים בעקבות הרעב הכבד שתקף את ארץ ישראל, וז"ל 'ודע כי אברהם אבינו ע"ה חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו וכל אשר לו, כי יש באלוקים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה,מפני הרעב עוון אשר חטא, כי האלוקים ברעב יפדו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא.'
מבואר בדברי הרמב"ן דבר מבהיל שהיה תביעה על אברהם אבינו לפי דרגתו, א.' למה פיחד על שרה אשתו הרי היה לו אותו, ב.' למרות שהיה רעב בארץ לא היה לו כל צורך לרדת מצרימה, אלא היה עליו להאמין שהקב"ה ישלח לו מזון ויחייהו, ועד כדי כך שמבואר ברמב"ן שזו הסיבה של כל גלות מצרים, בעבור החטא שלא האמין לפי דרגתו בהקב"ה.
הרי להדיא דס"ל לרמב"ן שיש חיוב על האדם שנמצא בשעת צרה, ולכאו' גם בצריך ישועה או שיש לו צורך מסויים יש עלו לבטוח בהקב"ה שיושיעו, וע"י כך הקב"ה יושיע אותו, ובאמת המתבונן בדבר הרי זו מרגלית טובה ויקרה, שכל אדם אשר לו חכמה בליבו, ידע וישכיל שע"י שיתחזק טוב במידת האמונה, ובידיעה שהקב"ה כל יכול, ואין מוגבלות אצלו כלל, הרי זה ישיג בכך את כל צורכיו הרוחניים והגשמיים כאחד.
מעשה הממחיש מהי אמונה
וידוע המעשה ברבי ישראל מסלנט, שהיה מרבה לדבר עם תלמידיו בעניין האמונה, ואמרו לו תלמידיו ילמדנו רבינו מהי מצוות האמונה, שכבודו אומר שע"י האמונה בה' יתברך יכול האדם להשיג את מבוקשו, ובקשו שהם רוצים לראות שאכן כך זה.
אמר להם הרב מה אתם רוצים שאני יאמין שיהיה לי, אמרו לו הרב יאמין שמחר יבוא לרב שעון זהב, אמר להם כך יהיה! מחר יבוא לי שעון מזהב.!
ואכן ביום למחרת בעוד הרב באמצע מסירת השיעור לתלמידים נשמעים נקישות בדלת ביהמ"ד, וכשנפתחה הדלת נכנס יהודי כפרי ובידו שעון מזהב ומסרו לרב.
עמדו התלמידים בהשתות רבה, ושאלו את אותו כפרי מה היה הסיפור מאחורי השעון זהב שהביא לרב.
סיפר להם אותו יהודי כי לפרנסתו מחזיק הוא אכסניא על אם הדרך, ולפני כמה חודשים הגיע לאכסניא יהודי עשיר, ולן שם את שנתו, ובעקבות שקיבל מברק שחייב בדחיפות להיפגש מעבר לים בעניני עסקיו, יצא לו בלא לשלם, וזאת לאחר שביקש שישמור לו על חפציו, וכשיגמור את הפגישה ההיא ישוב לכאן וישלם את השכר המגיע.
והנה עברו כמה חודשים ואותו העשיר לא שב, ואתמול בלילה נגלה אלי בחלום ואמר לי שספינתו טבעה בים והוא עלה השמימה, ובעקבות והוא הקפיד כל חייו שלא יהיו לו חובות, זיכו אותו משמים לרדת אליו ולהחזיר את החוב ע"י המשכון שנמצא אליו, שבו יש את שווי השכר על ההארחות באכסניא, אבל יקח הכל חוץ מהשעון הזהב שנמצא שם, שאת זה אמר לי לקחת הבוקר לרבי ישראל מסלנט.
אמר הרב לתלמידים הרי לכם לימוד ברור מהי אמונה, ומהי השגחה פרטית, שהרי הקב"ה הכין כבר את השעון הזהב שביקשתם שהאמין שאקבל, כבר לפני כמה חודשים, הנה לכם כמו שביקשתם דוגמא מוחשית מהי אמונה!!
ובאמת עיני ראו ולא זר הרבה מאוד סיפורים של אנשים שע"י האמונה בה' יתברך קיבלו את מבוקשם.
זכורני שבבחרותי ראיתי שני בחורים אשר רצו לעבוד על מידת האמונה, ובבוקרו של יום הלכו יחדיו לחנות מכולת כדי לקנות ארוחת בוקר, )חמאה ולחם,( והלכו ללא כסף בידם, ורק האמינו בו יתברך שישלח להם כסף.
ואכן כשהגיעו לקופה כדי לשלם ניגש אחד מהקונים לאחד מהבחורים ואמר לו שהוא חייב לו סכום מסויים ורוצה להחזיר לו, ואותו הסכום היה בדיוק המחיר של הארוחת בוקר שקנו.
וכן ראיתי בצעירותי ילד קטן, שהיה אוהב לשחק בציפורים, ואכן פעם אחת ראה מרחוק ציפור דרור, אשר אין אפשרות להחזיקה, כיון שהיא ציפור חופשית, ואותו ילד מחמת חיבתו לציפורים, התחזק באמונה בה' יתברך שיביא לו לשחק בציפור.
והנה בדרך פלא ירדה הציפור ונחה לידו, ואחר ששיחק עימה קימעא שלא כדרך טיבעה, עפה לה לדרכה.
וזהו מעט מן המעט מהסיפורים אשר אין הנייר יכול להחיל אותם, ולא נותר אלא להתחזק מאוד במידת האמונה בשתי הדרגות שלה, וע"י זה יזכה האדם לחיבור אמיתי לה' יתברך, ולאהבת ה' אמיתית.
