ברכות הברית מילה – חלק ג'

סימן רס"ה - סעיף ו'

היכא דאפשר עבדינן למילה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה:

המנהג הוא לערוך מילה בעשרה. חוזקו של מנהג זה הוא רב ולכן הוא דוחה אפילו את עיקרון ה'זריזים'. עדיף למול במניין ואפילו לאחר חצות היום. 

סעיף ז'

כשהאב עצמו מוהל את בנו

הוא מברך שהחיינו ואם המוהל הוא אחר יש אומרים שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים:

הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו אפי' כשהאב עצמו מל בנו אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו. (ע"פ מהרי"ל):

דעה ראשונה, דעת השו"ע, היא שאם האב מל מברך שהחיינו ואם לא אז לא מברך. דעה שנייה, דעת הרמב"ם, היא שלעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה (השו"ע אומר שכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריה ומלכות מצרים) וכך המנהג בימינו. דעה שלישית, דעת רמ"א, היא שלא מברכים כלל שהחיינו אלא אם כן זהו הבן הראשון ואז מברכים בברית במקום בפדיון הבן. 

למעשה: המנהג בארץ ישראל הוא כדעה השנייה (שהאב מברך על כל מילה) גם לאשכנזים (כך גם מנהג הגר"א), חוץ מכל מני חסידיות כגון צאנז שלא נוהגים לברך.

סעיף ח'

אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה.

אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך (ב"י בשם כל בו והגהת סמ"ק סי 'קנ"ח):

למרות שערוות קטן נחשבת ערווה, פה היא לא נידונה כערווה כיוון שמדובר בקטן מאוד וכיוון ש'לתקוני מילה קאתינן'. עם זאת, קיים גדר של "והיה מחניך קדוש". יש לנקות את הצואה לפני הברכה – אם לפני הברית קיימת צואה יש לנקות את האזור, אך אם קיימת צואה בין מילה לפריעה אין צורך לנקות מיד אלא לפרוע, לחבוש ואז לנקות. שיטת הגר"א היא שלא רק שלא צריך לכסות אלא יש גם איסור לכסות, וצריך לאחוז את הערלה בשעת הברכה.

סעיף ט'

אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו:

כבר הוסבר שאבי הבן צריך למנות את המוהל לשליח מטעמו. 

סעיף י'

נותנין את הערלה בחול ועפר

וכן רוקקין דם המציצה אל העפר (מהרי"ל בשם יש מקומות) ואם הוא שבת צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום. (ב"י בפירוש בעל העיטור):

סעיף זה הוסבר להלן.

סעיף יא'

נוהגין לעשות כסא לאליהו

שנקרא מלאך הברית וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו:

הגה: ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו (הגהות מיימוני פרק ג' דמילה) ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת (מהרי"ל בשם ר"פ) ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (שם בשם ר"פ) ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש משום דהוי כפריצות ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק (שם בשם מוהר"ם) אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה (כן עשה מהרי"ל) נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

נוהגים שלא לתת סנדקאות פעמיים לאותו האדם באותה המשפחה( בעיקר אשכנזים, ספרדים לא מקפידים בזה ויש שכן מקפידים). סנדק קודם למוהל לעלייה לתורה. נוהגים לתת קוואטר לזוג חשוך ילדים, ובתנאי שהאישה תהיה טהורה. יש להיזהר ממצב שבו התפרסם כבר כי המשפחה מסוימת תקבל קוואטר, ואז נטמאה האישה והדבר מתוודע לכולם. במצב זה, יש לשאול רב על דרכי היתר בזה משום כבוד הבריות. 

סעיף יב'

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה:

הגה: ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז) וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים (תוס' פ' ע"פ) ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם (ג"ז שם) עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה (בת"ה סי' רס"ט מתוס' פרק מרובה):

מטעם הדברים שמביא השו"ע, יש מנהג שלא להזמין לברית אלא רק להודיע על התקיימותה, כדי לא ליצור מצב שמישהו שהוזמן ולא מגיע ייחשב כמנודה לשמיים. למעשה אין לחשוש לכך ומי שלא יכול להגיע לא ייחשב מנודה.

הבעיה נוצרת כאשר אבי הבן מבקש מאנשים שיישארו לאכול ודווקא אז יש חשש נידוי לשמיים. (כמובן אם הכשרות במצב לא ברור או שהמוזמן נוהג שלא לשבת במעורב, או שבני אדם שאינם מהוגנים מצויים שם – אין חובה לאכול שם.) 

לגבי שלום זכר פוסק הרמ"א שנחשב לסעודת מצווה, לגבי ברית יצחק הדעות חלוקות אם האירוע נחשב לסעודת מצווה (מקורם בזוהר).

סעיף יג'

יום מילה שחל ביום תענית צבור

הכתובים מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפים:

אבל אומרים אל ארך אפים (ב"י בשם הרשב"א):

בשו"ע כתוב שבבית כנסת שמתקיימת בו ברית מילה או במניין תפילה שאבי הבן, המוהל או הסנדק נמצאים בו ,לא אומרים בו תחנון (וכך כתבו פוסקי ספרד). דעת הרמ"א היא שרק בתפילה הקודמת לברית לא אומרים תחנון, אבל אחרי התפילה אומרים אלא אם כן המניין מתרחש ממש תוך כדי סעודת הברית. ביום שבו אומרים סליחות (צומות, חודש אלול וכדו') אומרים את הסליחות כרגיל אך אין אומרים נפילת אפיים ו'והוא רחום', במקום שהייתה בו ברית וכן בכל מניין שאחד מהשלושה (אבי הבן, הסנדק, המוהל). נמצא. בשבת שחלה בה ברית אשכנזים אומרים 'צדקתך' ופוסקי ספרד חולקים – כף החיים פוסק לא להגיד ואילו הרב יצחק יוסף פוסק להגיד .