דרך הייצור: את השומשום קונים בעיקר ממדינות אפריקה, כגון אתיופיה ואוגנדה. בארץ מקבלים את התוצרת לאחר מיון ראשוני מכל הפסולת, ובמפעלים מבצעים ניפוי וניקוי נוסף.
השימוש המאסיבי בשומשום הוא לתעשיית הטחינה.
במפעל מכניסים את השומשום לתוך מסוע אחד ארוך, שבתחילתו יש נפה רוטטת, המקבלת את השומשום ומנפה את הפסולת, ואז ע"י מכונה לקילוף השומשום, הקליפות נפרדות, ונשאבות למיכל פסולת, ואילו השומשום הקלוף נכנס לתוך מיכל, ומוסיפים לו 15 אחוז מים לקבלת לחות.
על מנת שיוכלו לטחון את השומשום חובה לייבשו קודם הטחינה, ולכן לאחר תהליך עירוב השומשום עם המים, מעבירים אותו אל מסוע שמייבש אותו וקולה אותו בקלות.
- מהתנורים זה עובר לשולחן צינון שבסופו מפוח, המצנן את השומשום.
- בסוף השולחן ישנו ניפוי אחרון של נפה רוטטת ושל מפוח אוויר.
- החומר הסופי עולה על מסוע, ונכנס לחדר ייצור הטחינה.
השומשום מגיע לתוך סילו גדול, שבתחתיתו בית קיבול המעביר אותו למכונת טחינה, שמטרתה לטחון את השומשום [במהירות של 3000 סל"ד], ולהוציא חומר טחון כעיסה גסה. העיסה הגסה יוצאת עם חילזון לתוך מערבל שמערבל ומקרר את העיסה. העיסה נשאבת למכונת טחינת כדורים, שיוצרת שחיקה דקה של החומר, והתוצאה היא עיסה דלילה יותר שנשפכת לתוך מיכל גדול, ומשם זה נשאב לחביות.
החלבה
מבוסס על מוצר הטחינה, כשלטחינה מוסיפים חומרים נוספים, כגון שמן, תמצית שוקולד, מלח, גלוקוז, ונילין, מלח לימון, סוכר, שקדים ואגוזים.
ועל כן למסקנה – השומשום נאכל כמות שהוא חי
ואף שעובר תהליך קלייה, אין מטרת הקלייה לבישול אלא למטרות צדדיות.
וכן פסקו הגר"ע יוסף, הגרי"ש אלישיב וחברי בד"ץ העדה החרדית וע"כ אין לחשוש לבישול עכו"ם.