יום הושענא רבא – "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון"

עד היכן יכול להשפיע הרהור תשובה

כל שנה מחדש כשמגיע היום הגדול הזה אני נרגש ונפעם מאוד, זהו יום גדול, הוא יום שמקביל ליום הכיפורים. אם בערב יוה"כ אמרנו "לך אלי תשוקתי", שהוא פיוט מרגש מאוד, ואמרנו "שמע קולי אשר אשמע מחולות" שזהו מדברי רב האי גאון, הרי היום אף בלי לומר את הפיוט הזה צריך כל אחד ואחד להתפעם ולהתרגש, כיון שזה נקרא "החותם" וכמובן הרמב"ן קורא לו וכך המקובלים אחריו. וכמו שיום הכיפורים שנאמר בו "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם", הרי שגם ביום הזה זוכים לכפרת עוונות אף בלי וידויים ובלי י"ג מידות. ובשביל זה אני נפעם ונרגש מהחסד הגדול שהקב"ה עשה עמנו ועושה עימנו, שנתן לנו אחרי יום כיפור עוד עשרה ימים שהסיום שלהם הוא בהיותנו אוכלים ושותים ושמחים בחג שמחת תורה והקב"ה מכפר על עונותינו.

במדרש מסופר כי בזמן חורבן בית ראשון היה יהודי אחד שקראו לו יוסי של"ע פרק עול, ובשעת החורבן טיטוס הרשע ושריו חמדו את כלי הקודש כלי המקדש, ופחדו להיכנס לבית המקדש, וחיפשו יהודי שיאות להיכנס ולהוציא להם את הכלים. ויוסי זה שהיה פוקר נאות לכך, והבטיחו לו שאחר שיוציא את הכלים יבחר איזה כלי שהוא רוצה והשאר יביא להם. והוא נכנס והוציא לראשונה את המנורה, ככר זהב משקלה, וכשראו שהמנורה היא מקשה אחת, כל כך יפה, אמרו לו שכלי כזה לא מתאים להדיוט להשתמש בזה, אבל מתחייבים לו שעכשיו יכנס ויוציא איזה כלי שרוצה ויהיה שלו. והוא סירב ואמר להם: די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, לא אכעיסנו שנית. וכל הפיתויים שפיתו אותו וכל האיומים שאיימו עליו, לא הועיל להם.

ולבסוף הכניסו אותו לתוך מכונה של מסמרים, מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של האינקווזיציה, היו להם כאלה מכונות שהמסמרים נכנסים בגוף, ה' ישמור איזה אכזריות. עכ"פ הוא המשיך לסרב, עד שיצאה נשמתו במיתה משונה. וכל זה, כל הכח הזה של המסירות נפש בא ע"י הרהור תשובה אחד, ובזה זכה לחיי העולם הבא. הרי שכח התשובה ע"י הרהור אחד בליבו, כוחו גדול לאין שיעור.

כוחו של הלב בתשובה

וכמו שאמר הנביא ישעיה שהיה גדול הנביאים אחר משה רבינו "ולבבו יבין ושב ורפא לו". והפירוש שהדבר תלוי בלב, בהבנה, ובעומקא דליבא. כל זמן שהאדם לא משתנה סימן שהלב לא הבין, כמו שאומר הפסוק "ולא ישיב ללב ולא דעת ולא תבונה". אם לא משמיעים ללב אין דעת ואין תבונה, וזה הפירוש גם לפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך". והביאור בזה שצריך להיות לאדם שליטה על הלב ולא שהלב שולט עליך, וע"י זה הלב מבין ואז "ושב ורפא לו".

ועבודה זו של תשובה הרי היא נצרכת כל עת וכל שעה, וביחוד בימים הנוראים שעברו עלינו לטובה, אבל ליל הושענה רבה זהו החותם. כמו שרבותינו אומרים שיש חותם פנימי ויש חותם חיצון, יוה"כ היה חותם פנימי, אבל ליל הושענה רבה הוא חותם חיצון. מיום עומדי על דעתי עוד קודם לבר מצוה ההתרגשות מהלילה הזה של הושענה רבה היתה גדולה מאוד, שהרי זה יום גדול, שנתן לנו הקב"ה באהבתו אותנו.

בקשת הישועה בהושענא רבה

בתפילת המועדים ובר"ח אנחנו אומרים בתפילה את תפילת יעלה ויבוא ובתוכה אנחנו מבקשים ד' פעמים שהקב"ה יושיע אותנו, ותמיד אני אומר שאם אנחנו מבקשים ארבע פעמים ישועה, זהו סימן שיש על מה לבקש ישועה בימים אלו ביחוד, כ"ש בחג הזה שאנחנו מבקשים הרבה פעמים הושע נא, ועושין ז' הקפות סביב התיבה, ומבקשים הרבה פעמים הושענא הושענא. וזה לוקח למעלה משעתיים, הרי אם מבקשים הרבה תחנונים הרי זה סימן שצריך ישועה מיוחדת ביום הזה. והרי ע"י התפילות והבקשה הקב"ה מושיע אותנו, אז בוודאי שזה היום הוא יום מרגש מאוד, איך אפשר לא להתרגש.

אלא שצריך לדעת איך באמת אפשר לזכות שיתקבלו התפילות ברצון, ולא יעכבו אותם המקטרגים חלילה.

עצה לקבלת התפילה ע"י הרהור תשובה

ישנם שני עצות לכך שיתקבלו התפילות בכל השנה ביחוד ביום גדול זה. העצה הראשונה היא **להרהר בתשובה**, שע"י ההרהור בתשובה ישנה זכות עצומה שיתקבלו התפילות. ולכן תקנו רבותינו שחציו של הלילה אומרים ספר דברים וחציו השני ספר תהילים, ואומרים סליחות בין ספר לספר, וכן בתפילה, מעוררין ע"י פסוקי התעוררות, וכל זה כדי לפתוח את הלב שלנו, כדי שהלב יבין שצריך לשוב בתשובה, וע"י כך יתקבלו התפילות, והקב"ה יושיע אותנו בישועת הכלל והפרט.

התפילה שמעלה את תפילת ישראל

אנחנו אומרים בתהילים "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", ובתוך המזמור אומרים "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם". וכבר דרשו חז"ל במדרש הא דכתיב בתריה "ועם נברא יהלל יה" שזהו עם ישראל שבחודש זה נעשין ברייה חדשה, וזהו ע"י תפילתם. ע"י התפילה בחודש זה וביחוד בחיתום הדין בליל הושענא רבה, הרי האדם נעשה ברייה חדשה.

במדרש ובגמ' לא מוזכר הושענה רבה, מוזכר רק ר"ה ויוה"כ, אבל רבותינו גילו לנו שהושענא רבה מקביל ליום הכיפורים, ואיך נעשים ברייה חדשה ע"י תפילה כמו שכתב תחילת המזמור "תפילה לעני כי יעטוף". ויש להקשות על הפסוק שכתב "פנה אל תפילת הערער" שזהו לשון יחיד, וסיים "ולא בזה אל תפילתם" בלשון רבים.

ואפשר לבאר ע"פ ביאורו של הזוהר הקדוש על תחילת המזמור שכתוב "תפילה לעני כי יעטוף", מהו הביאור ב'יעטוף', וביאר דבר פלא פלאות: ישנם הרבה תפילות שבנ"א מתפללין ואין להם זכות שתעלה תפילתם לפני שוכן מרומים, משום שיש דברים שמעכבים את התפילות, ואותם התפילות נעים ונדים בשמים והם בהמתנה במשך ימים רבים. אבל אם יש עני שהוא שבור לב ומתפלל, ותפילתו בוקעת רקיעים כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב", אז תפילת העני עושה דבר נפלא שלא רק שהיא עולה למעלה, אלא היא מעלה את כל התפילות של עמ"י שממתינים. ולפי"ז ברור למה כתב "פנה אל תפילת הערער" ביחיד, כי עני הוא יחיד, ובסוף כתב "ולא בזה אל תפילתם" שה' יתברך מקבל את תפילתם של כלל ישראל שע"י תפילת העני.

יש לדאבונינו הרבה עניים ושבורי לב בעם ישראל, אבל עדיין צריך שהתפילות יהיו בשלמות, ויש הרבה דברים שמעכבים את התפילות. אבל הרהור של תשובה הוא סייען גדול לזכות את התפילות להיות מצטרפין זה בזה כדי שהעני יוכל להעלות את התפילות. זהו גם הכוח שע"י אפשר לזכות שנהיה ברייה חדשה, כמו שאמרנו שנעשים ברייה חדשה ע"י התפילה, אז בכך שהאדם יהרהר בתשובה ותפילתו תהיה שלמה אזי וודאי יתקבלו תפילותיו.

עצה לקבלת התפילה ע"י שמעביר על מידותיו

והעצה השניה לזכות לקיבול תפילות, היא להיות מעביר על מידותיו. וכמובא בגמ' על רבי אליעזר הגדול שלא סתם הוא קרוי ר"א הגדול, הוא היה אהוב על הקב"ה, הקב"ה שינה בשבילו סדרי בראשית, ובכו"א כשעמד והתפלל כ"ד רננות, לא התקבלה תפילתו, וכשעמד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכינו התקבלה תפילתו מיד. יצאה בת קול ואמרה: לא שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו. רבי עקיבא היה ותרן, היה מתלמידי ב"ה [בית הלל], שכתוב "הוי לעולם מתלמידי ב"ה ולא כתלמידי ב"ש [בית שמאי]". לא שהכוונה חלילה שהם טעו, אלא אלו שני שיטות ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל בשמים התחשבו יותר בתפילה של מי שמעביר על מידותיו.

לאיש ואשה בבית בינם לבינם, ובינם לילדיהם, יש הרבה הזדמנויות להיות מעבירין על המידות, מאות פעמים. כמה זה חשוב, כמה זה טוב, לא מפסידים מזה כלום, להיות ותרן וסבלן, וכמו משה רבינו שפי' רש"י על הפסוק "ומשה היה עניו מכל אדם" פי' דהיה סבלן. זה הפירוש ענווה, להיות סבלן, להיות עם אורך רוח.

רבי עקיבא מעביר על מידותיו, ולכך מיד קיבלו את התפילה שלו. ועלינו להבין שיש גם מידה כנגד מידה בהנהגת הקב"ה עם האדם. מי שמעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. סובל את הבעיות עם אשתו, סובל את הבעיות עם ילדיו, לא כועס על ילדיו, לא זורק אותם. הרי גם הוא היה ילד והוא מהר שוכח מה הוא עשה כשהיה ילד, אלא יתנהג בסבלנות כלפי האשה וכלפי הילדים, ועי"ז הקב"ה מעביר לו על כל פשעיו מידה כנגד מידה, וכן מקבל את כל תפילותיו ברצון.

שבעת הלשונות בתפילת "יעלה ויבוא"

וכמו שאמרנו ביום זה מבקשים אנו שהקב"ה יושיע אותנו, באופן מיוחד, ואחד המקומות הוא בתפילת יעלה ויבוא, שאנחנו מזכירים שם ז' פעמים ישועה, ולכאו' צריך להבין את הלשונות שמזכירים בתפילה: יעלה ויבוא ויגיע וכו'.

(כשהייתי בניו יורק אחד הפרופסורים הגדולים שם אחר שגמר לבדוק אותי ביקש ברכה, והתכופף הוציא כיפה מהכיס, לבש אותה ואחר שבירכתי אותו אמר לי שהרגיש שהברכה הגיע עד אבותי ואבות אבותי עד אברהם אבינו, הוא לא היה יהודי חרדי היה מסורתי, אבל בכל אופן הרגיש, ככה, ומצאתי אחר כך שכתוב בספרים שכשמברכים אדם זה מגיע עד אבותיו ואבות אבותיו עד אברהם אבינו.)

וביאור התפילה כך הוא: דבר ידוע שכאשר רוצים להיפגש עם המלך זה לא כזה פשוט, אלא צריך להעביר מסר למלך בדרך המכובדת, ואז אם זכה וקבעו לו תור חייב לבוא בזמן, וגם אז הרבה פעמים שקורה כמו בסוף, לא נכנסים, אצל האדמורים מחכים הרבה זמן ובסוף נגמר הקבלת קהל ולא נותנים להיכנס.

כמו בהנהגת האדם כך גם בהנהגה למעלה. הגמ' אומרת אפילו אלה שרוצים לעשות מעשה חסד בעולם האם כל מי שרוצה ממתינים לו ומצליח, ת"ל "מה יקר חסדך אלוקים". כ"ש כל אחד שעומד בפינה חושב שהקב"ה ישמע אותו, ושיקבל את בקשתו. מה קורה בעולם שלנו, מעבירים את הבקשה, יכול להיות שיכנס לפקיד הראשון אבל לא ברור שיתנו להיכנס, אלא צריך שמישהו יתן אישור שיבוא, כמו אצל אחשוורוש אחר שאמרו "יבוא" אז "ויבוא המן". וכן יכול להיות אחד שמגיע אבל לא רואים אותו כי יש אנשים יותר חשובים, נגמר הקבלה וסגרו את הדלת. ואם כבר כן רואים אותו לא תמיד שומעים אותו, ולפעמים אם שומעים, כבר דוחים אותו, ואם שומעים אותו לא תמיד מחכים לבקשה שלו, צריך שיהיה רשום ליד המלך את שמו, ואם כבר שומעים אותו והוא נזכר, אבל אח"כ שוב שוכחים ממנו, נדיר שהוא יזכר.

אנחנו מבקשים על בקושתינו דבר ראשון שיעלה – לא תמיד היא עולה, צריך כנפיים טובות, ואחר כך מבקשים שיבוא וגם שיגיע וגם שיראה וגם שישמע וגם שיפקד וגם שיזכר, כל הבקשה שזכרוננו וגם זכרון האבות ושזה יחקק שם.

זכירת הכלל והפרט והמשיח

ובהמשך התפילה אומרים **וזכרון כל עמך בית ישראל**. מזכירים את הכלל ומזכירים את הפרט. הגמ' אומרת על הפסוק "הן קל כביר לא ימאס" שלעולם אין תפילת רבים נמאסת. תפילה על הרבים זה דבר גדול, לכן תמיד כשאדם מתפלל יבקש על הרבים, כי זה מעורר יותר רחמים. ולכן כאן גם מברכים זכרוננו וזכרון אבותינו וזכרון כל עמך בית ישראל.

וכן מזכירים **וזכרון משיח בן דוד עבדך**. האדם בחיים טרוד כל כך על המחייה ועל הכלכלה ושוכח בכלל להתפלל על הגאולה. המשיח סובל את עונותיהן של ישראל, הוא לקח על עצמו לסבול יסורים בשביל ישראל, וגם המבשר אליהו הנביא סובל את עוונותיהן של ישראל, כל שבוע במוצ"ש לוקח על עצמו יסורים שאמורים להיות על כלל ישראל, זה משהו מדהים כל שבוע. וגם המשיח כתוב עליו "ועוונותינו הוא סבלם", וזה מכוון על משיח בן יוסף לא משיח בן דוד. אחד הסימנים של משיח בן יוסף זה שסובל יסורים (2 כשנפטר הבבא מאיר זיע"א בנו של הבבא סאלי, אמר לי הרב בן ציון אבא שאול זיע"א, שהוא היה ראוי להיות משיח בן יוסף ולא זכינו, והיו לו ראיות ואחד הראיות הם שהיו לו יסורים קשים, ואחר שנפטר חכם בן ציון אבא שאול נראה לי שאף הוא היה ראוי להיות משיח בן יוסף אחר הבבא מאיר, ושוב לא זכינו, גם הוא סבל יסורים קשים). וכאן מזכירים ג"כ שהקב"ה יזכור את משיח בן דוד עבדך וכך יחיש גאולתנו.

 עבודת היום: לימוד תורה ברצף ובנעימה

הנהיגו רבותינו לקרוא ספר דברים עד חצות, יש לשים לב ולקרוא לאט לאט, לא לרוץ. אמר אחד מגדולי הצדיקים: "צוהר תעשה לתיבה", כל תיבה בתורה תדקדק בה תמסגר אותה, תמיד צריך ללמוד בדקדוק בזהירות, צוהר, ובנעימות. וכמו שאמרו רז"ל 'כל הקורא בתורה בלא נעימה ושונה בלא זימרה עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו", כי בלי נעימה לא מובן הפסוק יפה, ובלי זימרה לא מבינים את הגמ' יפה. אני זכיתי לראות את אחד מגדולי הדור איך הוא לומד משנה במנגינה ובנעימות, כל מילה ומילה. ככה צריך לקרוא את הספר דברים וככה גם את התהילים. לא עליך המלאכה לגמור אבל צריך לגמור, ולכן צריך שהכוונה לא תהיה רק לסיים את הספר אלא לקרוא בנעימות, ויתכונן מראש כמה זמן לוקח לו להגיד את הספר ויבוא מוכן וילמד כל הלילה בנעימות, בלא דיבורים, רק ללמוד.

אין לנו מושג את ההבדל בין אם אדם לומד ברצף לבין אם אדם לומד עם הפסקות ודיבורים, שמים וארץ ביניהם. הרמח"ל היה גאון עלום קדוש ישראל בעמ"ח מסילת ישרים. הגאון מוילנא אמר עליו שאם היה בזמנו היה לוקח את בגדיו לבית המרחץ, היה גאון עולם, היה לו גם מגיד כמו מרן הבית יוסף, היה לו גילויים עצומים, היה לו רוח הקודש. והוא אומר כשאתה יושב ולומד זה כמו שאתה מחתה בגחלים, שככל שמחתה אתה ממשיך לחמם את אותם גחלים וכולם בוערים. וע"י שמפסיק את החיתוי יורד חמימותם של הגחלים ונהיה שחור ואח"כ כולו הופך לבן. ככה גם בלימוד, ככל שלומד ברצף מגיע לסודות עמוקים לאש התורה המתבקעת, אבל כשמפסיק באמצע הרי מוריד את האש של התורה שלו ובכך אינו מתקדם ואינו זוכה להגיע לחידושים.

וכמו שהיה אצל ר"ע שחזר אחרי שתים עשרה שנה ובא עם תלמידיו ושמע את שכנתה אומרת לאשתו: תראי איך קשה לך, איך בעלך עזב אותך כבר שתים עשרה שנה, והיא ענתה לשכנתה: אם הוא היה שומע אותי עכשיו הייתי אומרת לו שישאר עוד שתים עשרה שנה. ומיד כששמע הסתובב וחזר לישיבה. ושואלים למה לא אמר לאשתו שלום ואח"כ היה הולך, ומתרצים ששתים עשרה ועוד שתים עשרה זה לא עשרים וארבע יחד, עשרים וארבע יחד זה עולם אחר אותו דבר שעה ועוד שעה.

ואם לבבנו יבין נוכל השנה בעז"ה לשוב בתשובה שלמה, ולהחתם לחיים טובים ולשלום, וגם החותם החיצוני של יום הושענא רבה יחתם עלינו לטובה, ואם חלילה יצא גזירה לא טובה תתהפך להיות טובה בעזרת ה'. כך הקב"ה חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, לכן צווה עלינו הרבה מצוות כמו שכתוב " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אנחנו העם הכי מאושר בעולם, ובתפילין של הקב"ה כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", יש שם גם ד' פרשיות בשבחן של ישראל, וזה מה שהקב"ה מניח על ראשו. ישתבח שמו לעד, איזה אהבה זאת?