"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר כה, יא)
הרב אליהו פנחסי שליט"א
אומר רש"י על פי הגמרא: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו [את פינחס], הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו [יתרו] עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרון".
יש להבין, מה התועלת ביחוסו אחר אהרון? אם המעשה היה נכון וצודק, מה אכפת לנו, אם הוא מתייחס לפוטיאל, ואם לא היה ראוי לעשות מה שעשה האם הייחוס לאהרון ישנה את העובדה? אדרבא, אם בן טובים עושה מעשה רע, יש להחמיר בעונשו. זאת ועוד, מה התועלת ליחסו אחר אהרן, הרי בפועל התייחס פינחס במידה שווה לאהרון ולפוטיאל?
הגר"ח ארנטרוי זצ"ל בספרו 'קומץ המנחה' מיישב את הדברים על פי הנאמר בפסוק: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יב)". אומרים חז"ל (מדרש רבה): אמר הקב"ה, בדין הוא שיטול שכרו". אף כאן יש לשאול, וכי היה מקום לחשוב שהקב"ה נותן שכר שלא כדין, חלילה? אלא כאן באו חז"ל להדגיש את ערכו הגדול של מעשה פינחס.
כאשר באים לדון מעשה של אדם, אפשר לשפוט את המעשה כשלעצמו מבלי להתחשב ברקע ובנסיבות שהוא נעשה. אולם מאידך גיסא, אפשר לשופטו מתוך התחשבות בעברו של האדם, ייחוסו, חינוכו ותכונותיו. ברור שהדרך השניה היא הנכונה. לכן אנו מקילים או אפילו סולחים כאשר הנידון הוא בער או כסיל, בעוד שבדינו של איש משכיל ורם מעלה אנו מחמירים. אותו שיקול מביא אותנו גם להלל ולשבח אדם פשוט על פעולה הנחשבת כמובנת מאליה אצל איש חכם ובעל מידות. כל זה נובע מכך, שבהערכת מעשיו של אדם, יש להביט תמיד, לא רק על המעשה עצמו אלא גם על הנסיבות שהביאו למעשה.
לאור דברים אלה יובן, שכאשר נרצה להעריך כיאות את מעשה פינחס, עלינו להתחשב באופיו וברוחו. עלינו לברר מה הניע אותו להמית את החוטא? אם יתברר, שמטבעו הוא היה אכזר ומקפיד, זועם וכועס על כל דבר קטן ועושה תמיד דין לעצמו – אין להכתיר את מעשהו כמעשה גבורה. אילו זאת הייתה המציאות האמיתית, היה עלינו להצדיק את אותם אנשים שיחסו את פינחס לבן פוטיאל – שהרי התנהגות פרועה ואכזרית, מן הסתם יש לייחס למורשת בית אבי אמו, שהיו עובדי עבודה זרה.
אולם שונים הם פני הדברים, אם נמצא שפינחס היה רחוק מעוול וחמס ומלא אהבת הבריות אוהב שלום ורודף שלום. על רקע זה מתחייבת המסקנה, שהצדיק הזה כבש את תכונת הנפש העדינות והאצילות והתגבר על היסוסיו וקשייו אשר נבעו ממידותיו הצנועות, כי הייתה אז עת לעשות לה'. הוא קם כדי לקנא את קנאת ה', בעת שחיי הקדושה של כלל ישראל עמדו ליהרס חלילה, בנסיבות כאלה, היה זה מעשה גבורה לשם קידוש שמו יתברך. רק שופט כל הארץ הבוחן כליות ולב יכול לדעת את סתרי נפשו של פינחס, והוא הכריע:
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"- בדין הוא שיטול את שכרו! כי הוא לא עשה זאת מכח נטיה טבעית להכות בחמת רצח, כאשר מזדמן לו מאורע כזה. הוא עשה מעשה גבורה נגד טבעו, ולכן מגיע לו שכר גדול בדין.
