פרשת משפטים – מפי הגאון הצדיק רבי יצחק כהן שליט״א

מאמר על הפרשה – תורה הקדושה מה היא?

המאבק של משה רבינו עם המלאכים במרום

מספרת הגמרא במסכת שבת )פח"(:אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים! [דהיינו, תשאיר את התורה בשמים.] אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, והחזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.' אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: 'לא יהיה לך אלהים אחרים' בין הגויים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? שוב מה כתיב בה: 'זכור את יום השבת לקדשו' כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות? וכך ממשיך להוכיח להם עד שלבסוף אומרת הגמרא: מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואילו 'תנה הודך על השמים' לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם,' בשכר שקראוך 'אדם' לקחת מתנות. ואף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר 'ויתן את הקטרת ויכפר על העם' ואומר 'ויעמוד בין המתים ובין החיים' וגו,' אי לאו דאמר ליה – מי הוה ידע?
היה כאן מאבק בין משה רבינו לבין המלאכים, עד שרבותינו דורשים עליו את הפסוק 'עלית למרום שבית שבי' שבי לוקחים במהלך של מלחמה, של מאבק קשה בין הצדדים. המלאכים ביקשו שהתורה תינתן להם! ומשה רבינו טוען – שמה שכתוב בתורה לא שייך להם!
והוא מתמקד בעשרת הדברות, שאינם שייכים למלאכים. ולבסוף אומרת הגמרא שהוא ניצח אותם, שבעוד שבתחילה אמרו 'תנה הודך על השמים' דהיינו, תשאיר את התורה בשמים, ולבסוף אמרו 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ' דהיינו, שמודים שה' יתן את התורה לבני האדם בארץ ואילו 'תנה הודך על השמים' לא אמרו. ולא זו בלבד, אלא שגם נתנו מתנות למשה רבינו וכמו שנאמר 'לקחת מתנות באדם' דהיינו, מאחר שקראו לו 'אדם' ואמרו עליו 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו' כעת פייסו אותו ונתנו לו מתנות. ויש להבין, מהו החסרון במה שקראו לו 'אדם' מדוע הוצרכו לפייס אותו על כך?
והנה, לא כתוב כמה מתנות נתנו לו, אבל הגמרא מדגישה שאפילו
מלאך המוות נתן לו מתנה וגילה לו את סוד הקטורת, שהיא מצילה ממיתה לחיים! שאם לא כן מאיפה ידע? ולכאורה קשה, מה ההוכחה מזה? וכי הקב"ה אינו יכול לגלות למשה את סוד הקטורת? וכי הוא מוכרח למלאך המוות בשביל זה?
מצינו, בשעה שפרצה המגיפה בבני ישראל אמר לו משה לאהרן: קח את המחתה ותן עליה אש ושים קטורת והולך אל העדה וכו' וכתוב 'ויעמוד בין המתים ובין החיים' אומרים רבותינו ז"ל שאחז במלאך המוות והעמידו על כרחו. אמר לו המלאך, תן לי לעשות שליחותי! אמר לו אהרן: משה ציוה לי לעצור אותך. אמר לו המלאך: אתה שלוחו של משה, ואני שלוחו של הקב"ה, והרי דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעים? אמר לו אהרן: משה רבינו אינו אומר כלום מעצמו אלא רק מהקב"ה, ואם אינך מאמין לי בוא איתי לאוהל מועד ושם נמצאים הקב"ה ומשה – ותשאל. וזהו שנאמר 'וישב אהרן אל משה.' ולכאורה, מדוע צריך המלאך לבוא אל משה כדי להשתכנע שאכן כך ציוה הקב"ה לעצור את המגיפה. הרי יש כאן קטורת, שהיא המכפרת!
כל המאמר הזה מאוד מוקשה וטעון פירוש וביאור!

עומק פנימיות התורה וסודותיה – הם עיקר התורה

ראשית כל, הדבר ברור שהתורה הקדושה בעצמה – מאוד מאוד עמוקה!
היא מאוד מאוד רוחנית! רוחנית כפשוטו! גם במה שגילה רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש, אתה קורא פסוק ואתה חושב איזה סיפור יש כאן איזה ציווי יש כאן, אבל כאשר יורדים לעומק דברי הזוהר הקדוש, ופתאום מתוודעים לסודות עצומים ולעניינים גבוהים ועצומים בשמים, מדברים על ספירות קדושות, מדברים על מושגים עמוקים עוד למעלה מהספירות, לא מעלמא הדין בכלל! עד שרבותינו מגלים לנו עוד גילוי, שכל זה מה שהתגלה לנו כאן בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא – יתגלו דברים עצומים ונוראים הרבה יותר, וזהו סוד 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.' ומה נשמותיהם של צדיקים עושות שם בעולם העליון כאשר הולכות מן העולם הזה? אלא גם שם יש עבודה! ולכאורה, איזו עבודה? הרי מצוות לא שייכות בעולם העליון, אלא שיש פנימיות למצוות, יש דברים עמוקים מאוד מאוד ע"פ סודן של דברים וזהו עיקר התורה!

מדוע ערערו המלאכים על נתינת התורה לבני האדם

התורה מתלבשת בעולם הזה במצוות גשמיות, כך עשה הבורא ית"ש, שיהיו תרי"ג מצוות, ותהיה התלבשות של התורה בתרי"ג המצוות הללו. המצוות הם כנגד איברי האדם, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. האם יש לנו השגה והבנה בזה? שום דבר! העינים שלנו, האזניים שלנו, האצבעות שלנו, הלב והמוח כולם כנגד מצוות עשה מסויימות, וביותר מזה קשה להשיג איך כל גיד קטן בגוף שלנו הוא כנגד מצוות לא תעשה אחת בתורה הקדושה. אנחנו לא מבינים כלום מזה!
המלאכים שידעו מה הם הענייניים הפנימיים העמוקים של התורה הקדושה, לא הבינו מה עניין ההתלבשות הזו שהתורה תרד לעולם הזה ותתלבש כאן במצוות מעשיות ותהיה שייכת לבני אדם. כל מצות עשה – כנגד איבר מסויים, וכל מצות לא תעשה כנגד גיד מסויים, הם לא הבינו מה שייך להלביש את העניינים הגבוהים והרמים הללו באדם התחתון, ולכן, הם עירערו על נתינת התורה לבני האדם.

משמעות נתינת התורה לבני אדם בסמכות הפסיקה

המשמעות של נתינת התורה לבני אדם היא, שהסמכות בכוונת התורה תלויה באדם, ועוד יותר מזה – הסמכות בפסיקת ההלכה, שנוגעת גם לעניינים הפנימיים, שהרי הכל מקושר ומחובר יחדיו. וכמו שאמרנו שיש כאן בחינה של התלבשות, וממילא הכל מקושר יחדיו, וכל הסמכות והקביעה של כל הוראה והוראה בפרטי המצוה ועשייתה, תהיה ביד האדם!
ובאמת, שהתורה בעצמה מגלה לנו את היסוד הזה ואומרת שכל הסמכות של ההוראה המעשית היא בידינו, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל 'לא בשמים היא' וגם לא ביד בת קול! וכך מצינו בגמרא בבבא מציעא )נט(: במעשה תנורו של עכנאי עם רבי אליעזר הגדול, כשבת קול היתה מכרזת ואומרת: מה לכם אצל אליעזר בני, שהלכה כמותו בכל מקום! עומד ר' יהושע על רגליו ואומר: לא בשמים היא! אנחנו כאן קובעים ולא אתם.
ולא זו בלבד, אלא שהר"ן אומר בדרשותיו, שאפילו אם החכמים יפסקו הלכה בטעות, לא כמו דעת תורה, הקב"ה מקבל את זה! כך אומר הר"ן הלא הוא רבינו ניסים, מגדולי הפוסקים! לא ראיתי מי שחולק עליו.

דברי הרמב"ן שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה

את היסוד הזה המלאכים לא מבינים! על זה הם ערערו לפני השי"ת! וכמו שאמרו 'מה אנוש כי תפקדנו ובן אדם כי תפקדנו' הדגש הוא על 'ובן אדם כי תפקדנו' דהיינו, שמדובר כאן בסה"כ על בן אדם, על ילוד אשה! וכמו שאמרו 'מה לילוד אשה בינינו' הלא מה שיש כאן למעלה בינינו זו רוחניות גמורה, ומה משה רבינו עושה שם למעלה? קודשא בריך הוא ואורייתא – חד הוא. זהו דבר פשוט! וכך הרמב"ן כותב שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, ואפילו פסוק 'ואחות לוטן תמנע!'
נתאר לעצמנו, אדם נוסע באוטובוס ואין לו ספרים, הוא רוצה ללמוד אבל הבלבולים של הנסיעה לא נותנים לו ישוב הדעת לומר אפילו פרק 'במה מדליקין.' מה יעשה? יאמר אפילו פסוק כמו 'ואחות לוטן תמנע' כל הדרך, והרי זה כאילו לומד סוגיא בש"ס. מאי האי? אלא משום שפסוק זה – יש בו שמותיו של הקב"ה! האותיות הללו בכל מיני צירופים ואופנים – הם שמותיו של הקב"ה.

היכן מופיע שם בן ע"ב בתורה?

יש לנו דוגמא ידועה בזה, להמחיש את דברי הרמב"ן והוא שם בן ע"ב שמורכב משלשה פסוקים בפרשת בשלח, 'ויסע' 'ויבא' 'ויט.' בכל אחד מהפסוקים הללו יש ע"ב אותיות. באופן, שהפסוק הראשון והשלישי הולכים כסדרן, והפסוק האמצעי – למפרע, כך שהאות הראשונה מהפסוק הראשון, והאות האחרונה מהפסוק האמצעי והאות הראשונה מהפסוק האחרון – מצטרפים יחד לשם אחד משבעים ושתים השמות.
כך אומר הזוהר הקדוש, שבשלשת הפסוקים הללו יש שבעים ושתים שמות של הקב"ה. והרמב"ן כותב את השמות שלהם. וזה השם המפורש, שהזכיר משה רבינו בקריעת ים סוף, ואיתו הוא קרע את הים, היינו שם בן ע"ב.
התורה לכאורה כותבת בפסוקים הללו סיפור פשוט, של תיאור המתרחש במדבר כאשר המצרים באים להילחם עם בני ישראל, ואומרת שמלאך אלוקים עבר מלפני מחנה ישראל ועמד בין בני ישראל ובין המצרים, ועמוד הענן עבר לאחוריהם כדי להחשיך למצרים וכו' אבל באמת בעומק הענין – יש כאן בפסוקים הללו ע"ב שמות הקודש של הקב"ה!

המקור לברכות התורה לפני הלימוד

דוגמא נוספת: מהיכן למדנו שצריך לברך ברכות התורה לפני שלומדים? הגמרא בברכות )כא(. אומרת שלומדים זאת מהפסוק 'כי שם ה' אקרא – הבו גודל לאלוקינו.' דהיינו, כשאני לומד תורה צריך לברך מקודם לכן. ולכאורה לפי פשט הפסוק היה נראה שבא לומר שכאשר מזכירים את שם ה,' כאשר קוראים בשמו – אז יש לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' ולתת גדלות להשי"ת, אבל היכן מוזכר כאן ענין של לימוד תורה?
אכן, לפי דברי הרמב"ן הנ"ל מובן, שמאחר שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, זה הפשט, כי שם ה' אקרא – כאשר אני לומד תורה, שהיא שם ה' של הקב"ה, אז צריך לברך תחילה ולתת גודל לשמו יתברך!

ודיברתם אל הסלע – שנה עליו פרק אחד

ותנא דמסייע ליה, שכאשר משה רבינו עמד לקיים את ציווי הבורא 'ודיברתם אל הסלע ונתן מימיו,' אומרים חז"ל שכך אמר לו: 'שנה עליו פרק אחד!' דהיינו, תאמר עליו איזו משנה אחת – והוא יוציא מים. פלא פלאות! בפעם הראשונה שהוציא משה רבינו מים מן הסלע, אמר לו הקב"ה שיכה עליו שנאמר: 'והכית על הצור ונתן מימיו,' אבל כאן אמר לו לדבר אליו. אלא, שאני תמיד תמהתי מדוע נקט הכתוב לשון רבים ואמר 'ודיברתם' מה שייך שמשה ואהרן ידברו שניהם יחד ויגידו לסלע תוציא מים? מדוע לא מספיק שרק משה ידבר? אף אחד לא הקשה את הקושיא הזו! אכן, לפי דברי רז"ל שאמר לו 'שנה עליו פרק אחד' מיושב יפה, שהכוונה היא שאתה ואהרן הכהן תלמדו יחד פרק אחד, וכך הסלע יוציא מימיו. הרי לנו, שהדיבור בתורה זה מה שפועל! וכל כך למה? מפני שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה.
אותם שזכו להעמיק בתורה, הם יודעים להצביע בדיוק היכן כל צירוף של שמותיו יתברך בפסוקי התורה וכמו שראינו בזוה"ק בפסוקים של 'ויסע' 'ויבוא' 'ויט' כמבואר לעיל. הם יודעים איך לשלב את השם ששייך לענין הזה או לענין אחר, אבל לנו, שאין השגה בכל זה, התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.

יישוב המשנה באבות לפי דברי הרמב"ן

ובזה פירשנו בס"ד את המשנה באבות )ג ב( שאומרת: שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם וכו' ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר? שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.' ע"ש. ולכאורה אינו מובן, הרי היה לו לומר בכל המקום אשר ייזכר שמי, ומהו 'אזכיר' את שמי? אלא, יש ליישב על פי גמרא אחרת, שאומרת שבזמן שהאדם עוסק בתורה – הקב"ה עוסק עמו יחד! הקב"ה חברותא שלו! כשהוא אומר 'מאימתי קורין את שמע בערבין' גם הקב"ה אומר 'מאימתי קורין את שמע בערבין' וממילא, מיושב יפה, שמה שאמר הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי הכוונה לקב"ה, שמאחר שהוא לומד איתך את אותם דברים, ממילא, שייך לומר בכל המקום אשר 'אזכיר' שאני בעצמי מזכיר את דברי התורה שלך! אלא שצריך עדיין להבין מדוע אמר 'אשר אזכיר את 'שמי' וכי היכן הזכיר את שמו יתברך? אלא, מאחר שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, לפי דברי הרמב"ן, מובן היטב. והכל מיושב בס"ד.

מעשה נורא עם הרמב"ן ותלמידו שיצא לתרבות רעה

הרמב"ן אומר שבפרשת האזינו כתובים כל מאורעות בני האדם מיום שנברא העולם עד סופו!! פלא פלאות! בפרשה הקטנה הזו רמוזים כל מאורעות האדם שאירעו לכל אחד ואחד מבאי עולם. והנה, מספרים שהיה לרמב"ן איזה תלמיד אחד ששמע את הדרשה הזו, הוא היה תלמיד חכם, אבל כששמע את הדברים הללו הוא השתבש ועזב את רבו הרמב"ן, ויצא לתרבות רעה, רח"ל.

כמו מה שאירע לצדוק ובייתוס, תלמידיו של התנא אנטיגנוס בן סוכו, שגם הם נשתבשו ויצאו ונעשו צדוקים ובייתוסים. אותו תלמיד עזב כאמור את הכל והתנהג כמו גוי. לימים, פגש אותו הרמב"ן, ותמה כיצד הגיע לדיוטא כל כך תחתונה? מה קרה לך? סיפר לו אותו תלמיד ששמע את דרשתו של הרב, שאמר שבפרשת האזינו רמוזים כל מאורעות בני האדם, וזה לא נתפס בשכל, ומכיון שזה לא נראה אמת, עזב את הכל.
אמר לו הרמב"ן, האם שאלת אותי איזו שאלה שלא עניתי לך? היית שואל אותי! וגם עכשיו אתה יכול לשאול, מה אתה רוצה לדעת, אני אגלה לך היכן זה כתוב.
אמר לו אותו תלמיד, תגיד לי היכן השם שלי רמוז בפרשה הזו, והיכן רמוז מה שקרה איתי ומה שיקרה איתי, היכן זה כתוב? אמר לו: שמך זה 'אבנר,' הכל כתוב בפרשה הזו בפסוק: אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. הנה, השם שלך רמוז באות השלישית אתה הסתלקת מהקדושה, וזהו 'אשביתה מאנוש זכרם,' השבתת כל זכר של קדושה ממך! התלמיד נרעד מיד, והתחיל להרהר בתשובה ושאל: מה התקנה שלו?
אמר לו הרמב"ן: התקנה שלך שתיקח ספינה בלי משוטים, ולהפליג עמה ללב ים, ולסבול טלטולי הדרך, עד שהספינה תטבע בים! וימות שם, וזוהי תקנתו. התלמיד קיבל עליו את דברי הרמב"ן ועשה כך.
לאחר שטבע בים, בא אל הרמב"ן בחלום ואמר לו: תנוח נפשך, שהנחת נפשי בגן עדן!
אף פעם לא הבנתי, איך הרמב"ן כתב לנו כזה מעשה שהיה, אבל באמת שבא להראות לנו, שמאחר שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה,
בצירופים שונים, במעשה הזה, הראה לנו הרמב"ן איך במילים מועטות של פסוק אחד מקופל סיפור שלם של אדם מסויים – אחרי כל כך הרבה דורות ממתן תורה!

ולכאורה, התירוץ הזה אינו מובן, שהרי משה רבינו מדבר בפסוק הזה אל בני ישראל ומצוה אותם על היראה, ולגביהם היראה אינה דבר קטן, אז מה שייך לומר 'כי אם ליראה?' וכי מה בכך, שלגבי משה זה דבר קטן?
אכן, אחד הפירושים בזה הוא, שמי שזכה לראות את משה רבינו ואת גודל יראת השמים שלו, היה לו קל להשיג את היראת שמים! ואם תאמר, אם כן, כל זה הועיל דוקא למי שראה את משה רבינו והתבונן בו, אבל לאחרים – מנין השיגו את מדרגת יראת השמים בקלות? אלא, מאחר שכתוב בפסוק: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים.' וכך אמר הקב"ה למשה, שעם ישראל הגיע במעמד הר סיני ליראה כזו עצומה, שהלואי וימשיכו כך כל הימים. וממילא, רואים שכבר הגיעו למדרגה הזו של היראת שמים, ולכן, מה הבעיה להמשיך בה ולקנות אותה בקל?
ואומר רבינו אליהו לופיאן, שזה רמוז בפסוק 'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה,' שלכאורה זה פשוט שיצאו מלפני משה, ומה בא הכתוב ללמדנו? אלא לומר לך, שאינה דומה יציאה ליציאה, כי לפי מראהו והתנהגותו של האדם ניכר עליו מהיכן בא ומהיכן יצא! וזהו שאמר 'ויצאו – מלפני משה' שכל מי שראה את בני ישראל יוצאים בהכנעה וביראה גדולה, הבין שמהיכן יצאו? 'מלפני משה!'

זכינו לתורה הקדושה בגלל היותנו 'בני אדם'

נמצינו למדים, שבגלל שקראו לנו 'אדם' – דוקא בגלל זה זכינו בתורה הקדושה, שהרי הבורא יתברך רצה לגלות את שמו דוקא בעולם התחתון, כאן אצלנו! כי בעולמות העליונים אין שום יצר הרע, ומה החכמה בגילוי שמו שם? וכבר אמרו רבותינו, גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. ומדוע? מפני שמי שמצווה ועושה יש לו יצר הרע, וכאשר האדם מנצח את היצר הרע – מקדש שם ה' יתברך. ובכח מה יכול לנצח אותו? בכח התורה שקיבלנו, וכמו שאמרו רז"ל: בראתי יצר הרע –

בראתי לו תורה תבלין!
ומעתה, לפי האמור, כל התפילה שאנחנו אומרים בסיום הלימוד מידי יום 'מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש וכו' לובשת צורה אחרת לגמרי! כעת אנחנו מבינים יותר את משמעות ההודאה לה' על זה. ההודאה היא גדולה מאוד, על שזכינו בתורה הקדושה, להוציא אותה בפועל, להשתמש בה בפועל!

לימוד התורה באימה ויראה ברתת ובזיע

מסופר בזוהר הקדוש, שפעם אחת התארחו באיזה בית, שנים מתלמידיו של רשב"י ובאמצע הלילה קם בעל הבית והיה לומד תורה, ואחד התנאים שמע אותו שהקשה איזו קושיא, ובעודו שוכב במטה, רצה להעיר לו איזו הערה, ובעל הבית לא ענה לו, קם אותו תנא ונטל ידיו והכין עצמו ואז ניגש אליו ושאל: מדוע לא ענית לי. אמר לו: אתה שוכב במטה, ואתה רוצה שאני אענה לך בעודך במטה, וכי כך לומדים תורה?? הרי לך, איך היו לומדים תורה באימה וביראה!
אני זוכר, שמור אבי ע"ה היה לומד בכל מוצאי שבת בזוהר הקדוש עם אנשי המושב, והלימוד הזה היה עובר מבית לבית בכל שבוע ושבוע בבית אחר. ולפני שהיה מתחיל את קריאת הזוהר היה מכריז ואומר את הפסוקים: 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' וכשהיה קורא את הפסוקים הללו בחיל ורעדה, הבנתי שהלימוד הזה הוא משהו מיוחד, ולכן מקדימים לו את הפסוקים הללו. היתה לי הרגשה, שיש כאן לימוד מאוד מיוחד. זוהי התורה הקדושה, זו לא קריאה בעלמא, אלא משהו מיוחד.
יהי רצון שנזכה להעריך את ערכה של התורה הקדושה ונזכה ללומדה באימה וביראה ברתת ובזיע. והקדוש ברוך הוא יזכנו שנפיק רצון מאת השם. אכי"ר.

המשמעות העמוקה של קדושת התורה

אנחנו יודעים שהתורה שלנו היא קדושה, אבל לא מבינים מה המשמעות של זה!
בזוה"ק כתוב בפרשת ויקהל, שבשעה שמוציאים ספר תורה מן ההיכל צריכים כל הקהל להיות באימה, ביראה, ברתת ובזיע, כמו שצריך לקרות קריאת שמע באימה, ביראה, ברתת ובזיע. וכך צריך להיות כל זמן שהספר תורה על הבימה עד שמחזירים אותו למקומו! ואסור לדבר כלל, לאחר שהוציאו את הספר מן ההיכל.
ולכאורה, מה כבר קרה? בסך הכל הוציאו את ספר התורה מן ההיכל על מה כל החרדה הזו? אכן, אנחנו רגילים לרקוד עם ספר התורה בשמחת תורה, אבל לא מבינים ולא יודעים עם מה אנחנו רוקדים! אנחנו לא יודעים מהי התורה הקדושה וכמה עמקו סודותיה. אבל המלאכים כן הבינו את עומקה של תורה ולכן נחרדו כל כך, כשראו שהקב"ה רוצה להביא את התורה לבני האדם, ומשום כך ערערו לפני ה' יתברך.
ומשה רבינו משיב להם, שאדרבה, כל התכלית של התורה – זה לרדת עד למטה לעולם התחתון, ולהתלבש באדם עצמו, ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ולגלות שם את חרדת הקודש של התורה באדם!

מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה

הגמרא בברכות )לג(: מביאה את הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" ומקשה: וכי יראת שמים היא דבר כל כך קטן עד שהפסוק אומר 'כי אם' ליראה? והלא אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים! ומתרצת הגמרא, שאכן, לגבי משה רבינו היראה זה דבר קטן, ולכן נקט לשון כזו.

פנינים על הפרשה

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רש"י מפרש כשכתוב ואלה זה בא להוסיף על הראשונים ללמדנו שכמו שהמצוות הראשונות הכתובות בפרשת יתרו נאמרו בסיני אף דיני ממונות שבפרשת משפטים נאמרו בסיני.
וצריך להבין וכי היה מקום לומר שלא נאמרו בסיני?
מפרש הגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א שזה בא לומר שכמו שהיה גילוי שכינה גדול בנתינת המצוות שבפרשת יתרו וראו את חשיבות המצוות ופעולתם בעולמות גם בדיני ממונות היה גילוי שכינה גדול שנפתחו שבעה רקיעים וראו שהקדוש ברוך הוא שולט בכל העולמות כולם ובכלל זה הקב"ה נותן קצבה לכל בריה ובריה באופן שאף אחד לא יחסר ממה שנקצב לו ולא יכול להוסיף על מה שנקצב לו ולכן כמעט ואין צורך בדיני ממונות כי גם אם ראובן גזל את שמעון שלא כדין ולקח מקצבת השם יתברך לשמעון, הקדוש ברוך הוא יחזיר לשמעון ואם זה לא מגיע לשמעון היה הקב"ה מפסיד ומחסר משמעון בדרך אחרת.
וזה בא לחזק אצלינו את האמונה שמבריאת העולם ועד היום לא היה אדם שהפסיד ולא היה אדם שהרוויח יותר ממה שהקדוש ברוך הוא קצב לו, כי הקדוש ברוך הוא תמיד ידאג שמה שנקצב לאדם הוא יקבל במלואו!!

בית המוסר – מדוע קשה לאנשים לכוון בתפילה? ועצה טובה לחיזוק הכוונה בתפילה!

עונשו של המתפלל שלא בכוונה

כתב בספר חרדים במניין מצוות עשה וז"ל 'להתפלל בכל יום בכוונת הלב, שנאמר "אותו תעבוד," וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם," אע"פ שהיא מצווה כוללת כל תרי"ג מצוות, שעבדיו אנחנו שהוציאנו מארץ מצרים, מהיות להם עבדים וכו,' ואם לא כיוון בה לא יצא ידי חובתו, ועונשו גדול מאוד, כמו שאומר הרשב"י בזוהר הק' 'כד קריב קמי מאריה וצלי צלותיה ולא חייש על יקרא דמאריה, טב ליה דלא איברי, וכמו שכתוב בישעיה )כ"ט י"ג,( יען כי נגש בעם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, לכן הנני יוסיף להפליא וכו' עכ"ל. )עי"ש באריכות(.
מבואר א"כ שאדם המתפלל שלא בכוונה עונשו גדול, עד כדי שכותב בזוהר הק' שטוב לו שלא נברא, שהרי הוא כביכול מכבד את הקב"ה בפיו אבל ליבו רחוק ממנו, פחד פחדים,! כמה דבר זה צריך חיזוק,! כמה בנ"א נכשלים בזה רח"ל, יחשוב האדם וכי שייך שיגש לגדול בתורה, לגדול הדור, וידבר את אשר על ליבו, ובאותו הזמן יחשוב על דברים אחרים, יחשוב על העסקים, יחשוב מה הוא מתכנן לעשות היום וכדו?' הרי זה ודאי שלא,! כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ובאמת יש לשאול, למה באמת אנשים נכשלים בזה כ"כ?

ב' סיבות שאנשים לא מכוונים בתפילה

והתשובה לכך היא שיש כמה סיבות אבל ישנם ב' סיבות עיקריות שתלויות זו בזו, הסיבה הראשונה היא, מפני שהאדם מרגיל עצמו לעשות את מצוות ה' ובעיקר מצוות שהם תדירות יותר כמו תפילה, כמצוות אנשים מלומדה, כביכול נגש לתפילה שהוא נוסח קבוע בלי שינויים, שאומר אותו כל יום ג' פעמים ביום, וכבר יודע את זה בע"פ, עד אשר מגיע למצב שאינו שם לב שהוא באמצע תפילה, הוא אינו שם לב שהוא נמצא בפגישה הוא וקודשא בריך הוא לבד,! פגישה פרטית עם בורא העולם,! ועם כל זה אינו זוכר האם אמר משיב הרוח או מוריד הטל, האם אמר יעלה ויבוא או לא, ולעיתים רחוקות אף אינו אוחז באיזה ברכה הוא נמצא, וכן הלאה ה"י.
והסיבה השניה היא, שהיא גם הסיבה לכך שהתפילה היא מלומדה, זה כי אינו יודע מהו תפילה, אינו יודע מה פועל בתפילה שלו, וצריך לידע שבמצוות ה' וביחוד בתפילה, יש
הבדל בין תפילה לתפילה, כל תפילה במשך החיים שונה בתכליתה ובהשפעתה בעולמות העליונים, כל שחרית יש לה תפקיד אחר, וכן בכל מנחה וכן בכל ערבית, וכן כל יום ויום. ואם האדם יפנים זאת, אם האדם יחיה את זה, הרי הוא יגש לכל תפילה כדבר חדש, ובאמת יהיה כל יום בעיניו כחדש, כי זה באמת כך!
וביותר צריך האדם להשכיל ולידע, שהוא עומד לפני מי שאמר והיה העולם,! ושהוא יודע מחשבות, וא"כ לא שייך להעיז פנים, ולחשוב מחשבות זרות באמצע התפילה, ובמיוחד שחלק גדול מהמחשבות הם מחשבות של כבוד וכדו,' שאף שלא בזמן התפילה הם מחשבות פסולות, כ"ש בזמן התפילה.

עצה טובה להתחזקות בתפילה בכוונה

ולכן עצה טובה לאדם שאף אם הוא טרוד בעסקיו, ובעיסוקיו, ירגיל עצמו קודם התפילה לחכות זמן מה ויחשוב בליבו שהוא עכשיו עומד להתפלל לפני ה' יתברך, ועכשיו הוא עומד להשפיע שפע חדש בעולמו שלא השפיע עד עתה וגם לא ישפיע, כי יש לו עכשיו תפקיד שיחלוף ולא יחזור עוד, כי התפילה הבאה היא כבר משהו אחר, ואז יסלק את המחשבות והטירדות ורק אח"כ יתחיל בתפילה, כשהוא פנוי ממחשבותיו, והרי"ז עצה טובה לבל יכשל חלילה במחשבות זרות בעת התפילה, והבא ליטהר מסייעין בידו.

כמה פעמים נאמר תיבת "ברוך" בברכת ברוך שאמר?

בצעירותי זכיתי לראות הרבה גדולים בתפילתם ועקבתי מקרוב איך צורת התפילה שלהם, וראיתי מה זה ריכוז אמיתי בתפילה, מה זה כובד ראש שצריך בתפילה, והכל בפשטות בלי להראות כלום, ושאלתי כמה פעמים בנ"א האם שמו לב כמה פעמים כתוב תיבת "ברוך" בברכת ברוך שאמר,? ולא הרבה ידעו לומר לי כמה פעמים, רבותי ברכת ברוך שאמר אומרים אותה כל בוקר, ולא אוחזים שנאמר שם י"ג פעמים ברוך, י"ג פעמים אנחנו זוכים לברך את הקב"ה בברכה אחת,! וכ"כ הרבה לא שמים לב לזה!! ידוע על אחד מחכמי הדורות אשר היה אומר את ברכת ברוך שאמר חצי שעה,!! והיום ישנם כאלו שמתפללים בשטיבלך כל תפילת שחרית בחצי שעה, ה' ירחם לאן הדרדרנו!!
וכן על זה הדרך בכל פסוקי דזמרה, ובאמירת הקורבנות )אשר לדאבונינו הרבה מזלזלים באמירת הקורבנות, אשר חשיבותה עליונה מאוד, וכמו שמובא בספרים שקריאת שמע של הקרבנות מעלתה חשובה יותר מקר"ש של ערבית, ומקר"ש שעל המיטה,(!!! ובתפילת שמו"ע, צריך להתחזק בזה וללמוד על התפילה, ולדעת את החשיבות של כל ברכה וברכה, ובכך נזכה שיתקבלו תפילותינו ברצון לפני הבורא ברוך הוא אמן ואמן!