מהותו ותפקידו של האדם בעולם – גודל מעלת האדם
הכתוב אומר: ״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״. ״את השמים״ – לרבות תולדותיהן, ״ואת הארץ״ – לרבות תולדותיה. ״שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר״. כמה שהאדם חכם, מי לנו גדול משלמה המלך ע״ה, והוא אמר: ״את הכל נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. דברי שלמה המלך ע״ה מדברים על כל הבריאה כולה, ואפילו על התורה, כך דרשו חכמים. אבל זהו ״החקר אלוה תמצא״, וכי אפשר להגיע ולהבין את מעשה הקב״ה.
על הכל אומר דוד המלך ע״ה: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו״. רבותינו אומרים על אדם הראשון, שהיה גבוה מאה אמה, ולאחר החטא השפיל את קומתו, כמו שנאמר: ״ותשת עלי כפכה״. אדם הראשון ביקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש, עד כדי כך. אם אלישע אחר טעה כאשר ראה את מלאך מט״ט, הרי שהמלאכים טעו כשראו את אדם הראשון. ומכאן סיוע נוסף, שהנשמות של עם ישראל, שהן מעין נשמת אדם הראשון, גדולות ממלאכי השרת, שהרי מלאכי השרת ביקשו להחשיב את אדם הראשון עד כדי כך, לומר לפניו קדוש.
לפנינו כמה גדולה היא מהות האדם. האדם שבשבילו נברא העולם. כאשר אנו דנים במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר האם בניסן נברא העולם או בתשרי נברא העולם, דהיינו בראש השנה, אנו מביאים סיוע לרבי אליעזר מלשון התפילה שתיקן אותו רב ואמר ״היום הרת עולם״, שמכאן מוכח שהעולם נברא בראש השנה. וכל כך למה? כי האדם נברא בראש השנה, ובלי האדם – אין העולם שווה כלום. ורק לאחר שנברא האדם יש משמעות לעולם. ולכן אנו אומרים ״היום הרת עולם״, כי באמת רק ביום א׳ בתשרי, לאחר שנברא האדם, נחשב העולם כאילו נברא היום, כי רק עתה יש לו משמעות.
אם אין אדם – אין כלום. ואפילו גשם לא ירד בעולם עד שנברא האדם ביום השישי. ואף על פי שנאמר בכתוב קודם לכן ״ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה״, אומרים רבותינו כפי שמביא רש״י בחומש, שכל זה נאמר לעניין בריאתו של אדם, שעלה ענן אחד והשקה שטח של אדמה, ולחלק מרבותינו היה זה במקום המזבח, אבל בשאר העולם לא ירד גשם. ומדוע לא ירד? ״כי לא המטיר ה׳ אלוקים על הארץ כי אדם אין לעבוד את האדמה״. האדם עדיין איננו, ולכן גם גשם אין. אפילו שיש ים ויבשה, יש אילנות ופירות, אבל בלי אדם – אין כלום. כשאין אדם, אין מי שמכיר בטובתו של הקב״ה, אין מי שיודע בטובתו של הקב״ה על ירידת הגשמים, שזוהי טובה גדולה לעולם. הרי לנו שאם אין אדם – אין כלום.
מהות האדם – תורה ויראת שמים
אין לו לקב״ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. ועוד אמרו, אין לו לקב״ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ובגמרא בשבת אמרו רבותינו, כל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות חיצוניות לא נתנו לו. מכריז רבי ינאי: חבל על מי שאין לו חצר והוא עושה שער לחצר, שהרי זה לבטלה, כי העיקר חסר מן הספר.
אז מיהו האדם? זה תורה ויראת שמים. ובשבילו נבראו כל העולמות ובידו כל העולמות, כי בצלם אלוקים עשה את האדם, כמו שנאמר: ״ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו״. זהו פשט הפסוק, אבל המשמעות העמוקה היא שהאדם נברא בדמות אלוקים, דהיינו שיש בגוף האדם עשרה חלקים: שלשה חלקים בראש, שני חלקים בידיים – הרי חמש, הגוף עצמו – עוד חלק, שתי הרגליים – הרי שמונה, הברית קודש ועטרת הברית – הרי כאן עשר. וזה כנגד כל עשר הספירות שנמצאות בהשתלשלות העולמות, ואין לנו השגה בזה כלל, רק ידיעה בעלמא. וזהו האדם.
כל הבריאה כולה שברא הקב״ה היא לכבודו של השי״ת, שנאמר: ״וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״. ״ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ״. התורה הקדושה היא כלי אומנותו של הקב״ה, כמו שנאמר: ״ויהי אצלו אמון״ – אל תקרי ״אמון״ אלא ״אומן״. ובתורה יש את דמות האדם, שהרי יש בה תרי״ג מצוות, רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים שבגוף האדם, ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד הגידים. זה מחיה את זה, וזה נברא בשביל זה, דהיינו שהאדם נברא בשביל לקיים את מצוות התורה. והתורה וישראל אחד, כך אומר הזוה״ק.
אדם מוציא הגה מפיו – זה לא הולך לבטלה. מלאך מיוחד בא ולוקח את ההגה הזה. כל מילה ומילה שהאדם מוציא מפיו, מלאך בא ולוקח ומוביל אותה למקומה. והאדם הישראלי מחדש חידוש בתורה, ומהחידוש שלו נבראים שמים חדשים וארץ חדשה, שנאמר: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני״. מדוע נקט הכתוב לשון ״עושה״ בהווה, ומדוע נקט ״החדשים״? הרי הקב״ה ברא את השמים והארץ פעם אחת ותו לא. אלא שעל ידי חידוש תורה אמיתי שהאדם מחדש, הקב״ה בורא שמים חדשים וארץ חדשה.
דיבורים קדושים פועלים דברים נשגבים כל כך, וכך זה גם להיפך בדיבורים האסורים, רחמנא ליצלן.
חידושו של רבינו חיים מוואלוז׳ין
הגאון רבי חיים מוואלוז׳ין מביא בשם רבותינו המקובלים, שכאשר האדם מתעורר לעשות איזו מצוה, יורד עליו אור מקיף מן השמים ומקיף אותו. וכשהוא מתחיל לעשות את המצוה – מתחזק האור הזה, וכאשר הוא גומר את המצוה, נעתק האור הזה והולך לגן עדן, והאור הזה עושה לאדם תענוגי גן עדן ומכין לו את מקומו בגן עדן. וכך נוהג הדבר בכל מצוה ומצוה שהאדם עושה.
והנה חידשנו בס״ד בשם הרמב״ם בפירוש המשניות בסוף מסכת מכות, שכל זה אמור דווקא כשעושה את המצוה בשלימות, דהיינו לשמה, בלי שום נגיעות ואינטרסים, באופן שעושה אותה בפשטות ובשלימות, בין בעשה ובין בלא תעשה. כמו שאמרו רבותינו ז״ל בגמרא: ישב אדם ולא עבר עבירה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה, והיינו אם עשה זאת בלי שום כוונה מכוונות העולם, בלי אינטרסים, כמבואר ברמב״ם שם.
ביאור מעשה דרבי ברוקא חוזאה על פי החידוש הנ״ל
ובזה ביארנו את הגמרא במסכת תענית על רבי ברוקא חוזאה שהיה מטייל עם אליהו הנביא זכור לטוב בשוקא דבי לפט, ושאל את אליהו הנביא האם יש כאן בשוק מישהו שהוא בן עולם הבא. והשיב לו אליהו הנביא שאין אף אחד. ולכאורה צריך ביאור, וכי לא היה שם אפילו יהודי אחד שקיים מצוה כלשהי באופן שראוי שיהיה לו חלק לעולם הבא. אלא שביארנו, שכוונת רבי ברוקא הייתה האם יש כאן מישהו שקיים מצוה בשלימות כזו, שעכשיו ממש הוא בן העולם הבא, דהיינו שבשעה שקיים את המצוה זכה לאותו אור רוחני שנעתק ממנו והלך לגן עדן. ועל כך השיב לו אליהו הנביא שאין כאן מישהו כזה, כי באמת לא פשוט לקיים מצוה בשלימות בלי שום נגיעה.
אכן, בהמשך המעשה בגמרא מובא, שכמה רגעים לאחר מכן נכנסו שני אנשים לשוק, ואז הצביע עליהם אליהו הנביא ואמר: הנה, שניהם בני העולם הבא. ומיד רץ אליהם רבי ברוקא ושאל מה מעשיהם, ואמרו לו: ״אינשי בדוחי אנן״, דהיינו אנשים שמחים ומשמחים אחרים. ולכאורה מדובר באנשים בטלנים, לא עובדים ולא לומדים, אלא שאנשים אלו היו עושים שלום בין אדם לחבירו, וכן היו מצילים בנות ישראל מן הגויים שהיו חוטפים אותן, והיו גואלים אותן בשלימות, בלי שום נגיעה.
המשמעות בזה היא, שהקב״ה ברא פעם אחת שמים וארץ, והאדם בכח תורתו ומעשיו גורם לברוא כל הזמן שמים חדשים וארץ חדשה. ומאידך גיסא, כמה צריך האדם להתעורר מכאן להיזהר מדיבורים אסורים, שהרי זה לעומת זה עשה האלוקים.
ביאור מאמר ״היום לעשותם ומחר לקבל שכרם״
ובזה תירצנו גם את הקושיא המפורסמת, שרבותינו דרשו על הפסוק ״אשר אנכי מצוך היום לעשותם״ – היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, משום ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וקשה, שהרי כתוב בתורה ״ביומו תיתן שכרו״ וכן ״לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר״, והרי ידוע שהקב״ה מקיים בעצמו את התורה, ומדוע אינו נותן שכר על המצוות לאלתר.
אלא שלפי היסוד הנ״ל של רבינו חיים מוואלוז׳ין יש לומר, שאכן מיד באותו רגע שקיים האדם את המצוה, קיבל את שכרו, כי האור האלוקי נעתק לגן עדן ונעשה שם מקום רוחני השמור לאותו אדם שקיים את המצוה. הא למה הדבר דומה? לאדם שעבד בעבודה, ובסוף היום הפקידו לו כסף בחשבון בנק שנמצא בחו״ל. זה נקרא ״ביומו תיתן שכרו״, אף על פי שהכסף אינו זמין בידו. וכך גם בענייננו, ברגע שהקב״ה מעביר לאדם בסיום מעשה המצוה את האור האלוקי ונעשה מזה גן עדן בעבור המצוה, הרי זה ביומו תיתן שכרו, אף על פי שאינו יכול להשתמש בשכר הזה כאן בעולם הזה.
כח יש לאדם בקיום המצוות – להניע עולם ומלואו
חידוש בענין עקידת יצחק על פי היסוד הנ״ל
ואולי יש לומר בענין זה חידוש נוסף. הנה, יצחק אבינו לאחר מעשה העקידה נעלם ולא נזכר בתורה. שהרי הכתוב אומר: ״וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע״. הרי לנו שאברהם אבינו חזר לבדו לבאר שבע. ויצחק – היכן היה?
בשלמא, אם היה נשאר כקרבן על גבי המזבח היינו מבינים, אבל הקב״ה ציווה שלא לשלוח בו יד ולא לעשות בו מאומה, שהרי האיל נשחט במקומו. אם כן, להיכן נעלם יצחק אבינו?
ביאור המדרש – הקב״ה חפץ במעשה הצדיקים ולא במעשה הרשעים
במעשה בראשית נאמר: ״ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור, ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך״. והנה, מתי שוב נזכר יצחק בתורה? כאשר אליעזר חוזר עם רבקה אמנו, ונאמר: ״ויצא יצחק לשוח בשדה״.
נמצא שיצחק אבינו נעלם שלוש שנים. שהרי היה בן ל״ז שנה בשעת העקידה, ובגיל ארבעים נשא את רבקה. והיכן היה בשנים הללו? אומרים רבותינו שהיה בגן עדן במשך שלוש שנים. ומה פשר הדבר?
אלא אפשר לבאר לפי יסודו של הגר״ח מוואלוז׳ין, שבדרך כלל בסיום קיום המצוה מפקידים לאדם את שכרה מיד בגן עדן, וכמבואר לעיל. אבל אצל יצחק אבינו לא הפקידו לו את שכר העקידה בגן עדן והוא נשאר בעולם הזה, אלא לקחו את כולו לגן עדן. הוא עצמו נכנס לגן עדן והיה שם שלוש שנים.
ומשום כך, כשנכנס יעקב אבינו לקבל את הברכות, אמר לו יצחק: ״ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו ה׳״. ואומר רש״י: מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן. ולכאורה, מהיכן ידע יצחק מהו ריח גן עדן? אלא שהוא היה שם במשך שלוש שנים, וידע מהו ריח גן עדן.
ריח גן עדן שבמעשה יעקב אבינו
ועדיין יש לשאול, מהיכן הביא יעקב אבינו עמו ריח גן עדן? וגם זאת יש ליישב על פי יסודו של הגר״ח מוואלוז׳ין.
רבקה אמנו ציוותה את יעקב לקחת שני גדיי עיזים טובים, ואמרה לו שאין צורך לבקש רשות מיצחק אבינו, מפני שיש לה רשות לכך, שכך כתב לה בכתובתה. ואומר המדרש על הפסוק ״וילך ויקח ויבא אל אמו״, שהיה הדבר קשה מאוד ליעקב אבינו, והיה עושה את מצוות אמו אנוס, כפוף ובוכה. הוא חשש שמא יגלה אביו את המרמה ויקבל קללה במקום ברכה, והיה לו קשה מאוד לשנות מן האמת.
ורבקה אמרה לו: ״עלי קללתך בני״, ותרגם אונקלוס: עלי נאמר בנבואה שלא יארע לך שום נזק מזה, אלא רק תרוויח ותקבל את הברכות. ויעקב ידע שאם לא היה מקבל את הברכות – לא הייתה תקנה לשונאיהם של ישראל, כך מבואר בזוהר הקדוש.
ובכל זאת היה הדבר קשה מאוד ליעקב, כי האבות הקדושים נקראים ״ישרים״, וספר בראשית נקרא ״ספר הישר״, משום שהוא מספר על האבות שהיו ישרים. יעקב אבינו היה תם ושלם, לא עושה קונצים ולא מרמה, ולכן היה הדבר קשה בעיניו מאוד.
אלא שידוע שמותר לנביא להורות הוראת שעה אפילו נגד התורה, כמו שמצינו באליהו הנביא בהר הכרמל. וכך גם כאן, רבקה אמנו שהייתה נביאה חידשה בהוראת שעה שמותר לעשות כן, ולכן יעקב שמע לה.
אם כן, מן המעשה הזה נבראו שני ״גן עדן״, שני לבושים רוחניים – אחד של כיבוד אם ואחד של כיבוד אב. וזהו ריח הבגדים שהריח יצחק אבינו ביעקב – ריח גן עדן של המצוות שעשה ועתיד היה לקבל עליהן שכר.
ויצחק אבינו השכיל להבין שכך רצה הבורא יתברך שהברכה תעבור ליעקב דווקא בדרך זו, כדי שהשטן לא יקטרג ולא יבלבל.
מעשיהם של צדיקים – עיקר רצון ה׳
״ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה״. אומר המדרש: ״ויקרא אלוקים לאור יום״ – אלו מעשיהם של צדיקים. ״ולחושך קרא לילה״ – אלו מעשיהם של רשעים.
וממשיך המדרש: איני יודע באיזה מהם חפץ ה׳, אם במעשיהם של אלו או של אלו. כיוון שכתוב ״וירא אלוקים את האור כי טוב״ – הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ ולא במעשיהם של רשעים.
ולכאורה יש לשאול, מה הספק בכלל? אלא שבאמת גם מעשיהם של הרשעים גורמים לכבוד שמים, שכן כאשר רואים כיצד הקב״ה נפרע מהם – מתייראים ממנו. וגם ממעשיהם של הצדיקים יש כבוד שמים, כאשר רואים כיצד הקב״ה משלם שכר טוב על מעשיהם. לכן שאל המדרש באיזה מהם חפץ ה׳, ומשיב שעיקר חפצו הוא במעשיהם של צדיקים.
ביאור מאמר ״חייב איניש לבסומי בפוריא״
ובזה יובן מאמר חז״ל: ״חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״. וכי יש חובה לאדם להשתכר עד שיאמר הפוך?
אלא הביאור הוא, שגם המן הרשע וגם מרדכי הצדיק גרמו לנס פורים. וכמו שנאמר ״לעשות כרצון איש ואיש״, ודרשו חז״ל: ״איש יהודי״ – זה מרדכי, ו״איש צר ואויב״ – זה המן.
שניהם, כל אחד בדרכו, גרמו לכך שימי הפורים לא יימחו מישראל. המן בגזירה הנוראה, ומרדכי בישועה הגדולה. ולכן, מי שמבוסם בפורים אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי – לא מצד המעלה, אלא מצד עצם גרימת הנס. אך ברור שעיקר הטובה וההודאה שייכים למרדכי הצדיק, שכן מעשה הצדיקים הוא העיקר.
תכלית האדם – להיות צדיק
האדם שברא הקב״ה תכליתו להיות צדיק. זו המטרה. התורה צריכה להיות מחוברת אליו, שס״ה מצוות לא תעשה ורמ״ח מצוות עשה יהיו מקוימות על ידו. יראת שמים מלפני הבורא יתברך – זה עיקר האדם. כאשר חופפת עליו יראת שמים – זה כל האדם.
ואפשר לומר, שמה שהמלאכים ביקשו לומר שירה לפני אדם הראשון היה מפני האור האלוקי שהיה ניכר בו לפני החטא. לא לאדם עצמו ביקשו לשיר, אלא לאור האלוקי שבו. וזהו שאמרו חז״ל שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.
סוף דבר
זכינו ועברנו את הימים הנוראים ואת הימים הטובים של חג הסוכות. זכינו לתשובה מיראה ולתשובה מאהבה, ויצאנו מירח האיתנים מכובסים ומגוהצים ברוחניות, בבחינת ״ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו ה׳״.
הרבינו במצוות ובמעשים טובים, וכאשר נזכה לשמור על הבגדים הנאים – בגדי גן עדן – בהם התלבשנו, נזכה להמשיך ולהתלבש בהם כל השנה. וכמו שאמר הגאון רבי ישראל מסלנט, שכל השנה צריכה להיות בבחינת ״אלול״.
אשרינו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, אשרינו שיעקב בחר בו יה ישראל לסגולתו. בעבור שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ה׳ יתברך יזכה אותנו ואת כל עם ישראל להגיע לפסגה שלשמה נוצרנו, ובא לציון גואל, אמן ואמן.
