מקרה של פסילת הדיין בבית הדין – טוען רבני' שטוען שהדיין שונא אותו ומבקש לפסול את הדיין
שאלה:
אדם שהגיע לבית הדין על מנת לתבוע את חבירו לדין תורה, ולצורך כך שכר את שירותיו של טוען רבני מנוסה. בהגיעם יחד לבית הדין, הוברר לטוען הרבני שאחד מהדיינים שדן בדין זה מכירו מתיקים אחרים בהם ייצג אותו טוען רבני אנשים אחרים, וכעת הגיע הטוען רבני בבקשה לבית הדין על פסילת הדיין בבית הדין הנ"ל מלדון בתיק משום שלטענתו הדיין שונא לו, וכבר דיבר אתו קשות בתיקים קודמים בהם הוא ייצג אנשים אחרים ופסק כנגדו. לעומתו, טוען הדיין שאין הוא שונא לו אלא שהוא העמיד את הטוען במקומו במקרים רבים ולא מחמת שנאה עשה כן, ואם כן אין לפוסלו. הדין עם מי.
תשובה:
איתא בשו"ע (חו"מ סימן קכג ס"י) וז"ל: מורשה שהורשה בשכר ידוע אפילו אם לא יוציא הממון מיד הנתבע, קרוביו כשרים בין לעדים בין לדיינים, שאין לו חלק לא בהפסד ולא בהנאה.
עוד נפסק שם (סעיף יא) וז"ל: מטעם זה נראה לי שגם הוא כשר להעיד. אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע, קרוביו פסולים בין לעדים בין לדיינים. לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו, לא ירשה אחד מהעדים או מקרוביהם, אלא אם קצץ לו שכר ידוע אפילו אם לא יוציא הממון מיד הנתבע, עכ"ל.
ובסמ"ע שם (ס"ק טו) כתב דגם אם שכר את המורשה בחינם יכולים קרוביו של המורשה לדון או להעיד, והביא בשם התרומת הדשן דאף באופן שאמר בעל הדין למורשה 'שכרך תלוי בי, ואם ארצה אתן לך שכרך', הרי קרוביו כשרים לדון או להעיד, והדרכי משה הביאו וכתב על זה שבבית יוסף כתב על דבריו שאינם נראים, והוא אינו יודע למה, עכ"ד. ובש"ך שם (ס"ק כב) הסכים להלכה עם הב"י דלא כהתרומת הדשן.
ומבואר, שמורשה הקרוב לדיין, כשר הדיין לדון אם המורשה מקבל את שכרו בכל אופן, בין אם יזכה בדין ובין אם יפסיד, אלא אם כן יש למורשה תועלת ממונית היוצאת מחמת דין זה, דהיינו שהוא יקבל את כספו אלא אם יזכה בדין ואם לא לא יקבל, דאז אין קרוביו של המורשה כשרים בדין.
ולפי זה בנידון דידן, אם הטוען רבני מקבל את משכורתו בכל אופן, בין אם יזכה בדין בין אם יפסיד, הרי הדיין כשר לדון בשבילו. וכן באופן שעושה את עבודתו חינם הרי הוא כשר לדון בשבילו. ובאופן שאמר לו בעל הדין 'אם ארצה אשלם לך', הדבר נתון במח' הב"י והש"ך עם הדרכי משה. אולם אם הטוען רבני מקבל את שכרו רק אם ירוויח, נמצא שהוא נוגע בדבר ואסור לדיין הנ"ל לדונו.
ועיין עוד בספר דברי ריבות (סי' קצג) שדן בזה ואסר לדיין לדון באופן שיכול להיווצר נזק אפילו עקיף למורשה, וז"ל: שאלה: ראובן היה מורשה מצד לאה בתו כת א', ושמעון כת אחרת, היה ביניהם דין ודברים וביררו להם לדיינים ללוי ויהודה שידונו ביניהם, ועשו "קונפרומיזו" על כך ונתחייבו בקנין ושבועה לקבל עליהם השתי כתות הנזכרות כל מה שידונו ביניהם הנבררים הנזכרים. ועתה טען שמעון ואמר שאינו רוצה לעמוד בדין לפני לוי הדיין הנברר מצד ראובן בעל דינו, להיות כי לוי הנזכר הוא מחותנו של ראובן, כי ראובן הוא אביו של החתן ולוי אביה של הכלה, וכיון שהם קרובים הוא פסול לדון, ואף על גב שקבלתיו עלי בקנין ושבועה ואין אחר זה כלום, זה היה לפי שהייתי סבור שאין קורבה זו פוסלתו להיות דיין, אבל אם קורבה זו פוסלתו מן הדין להיות דיין אדעתא דהכי לא נתחייבתי והיה הקנין והשבועה בטעות. ועוד, שלוי הדיין הנזכר הטיח דברים כנגדי וכנגד משפחתי, שמורה בדבריו שהוא אויבי, ואיך ידינני ויהפך בזכותי. הודיעני הדין עם מי.
תשובה וכו', ויש לומר שכתב הרשב"א בתשובה, הביאה הבית יוסף (חו"מ סימן קכ"ג), וז"ל: שאם הדיינים פסולין להעיד למורשה, אם כתב לו בהרשאה 'זיל דון ואפיק לנפשך', הרי הוא כבעל דבר עצמו ממש, וכתב הטור בשם הרמב"ן דמורשה שיש לו חלק במה שמוציא מהנתבע, קרוביו פסולין הם בין לדון בין להעיד וכו'. ובנדון דידן דבר פשוט היא שיש לו לראובן תועלת גדול ממה שמוציא מיד שמעון, אף על גב שבא להוציא לבתו, לפי דכל מאי דמחסר לה עליה דידיה תהדר ועליו למלאות צרכה, ולכן מכל מה שכתבתי גמרתי אמרתי שלוי הנזכר אינו כשר לדון דין זה, ולכן שמעון הנזכר פטור משבועתו זאת. ולטענה שטען שמעון שלוי הדיין הוא אויב לו, ענין זה פשוט הוא בכל הפוסקים באיזה אופן יהיה פסול או כשר מצד שנאה, ולכן לא חששתי לכותבו. זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי, עכ"ל הדברי ריבות.
וכן כתב גם כן בשו"ת מהר"י וייל (סי' קיט) וז"ל: הא דשאילנא על ראובן ושמעון שנתעצמו לדין בטבריא כסדר הב"ד לשם כל אחד יברור דיין וימסרו טענתם להדיינים וחילוקי טענות יעמוד על הרב אשר הוא דר שמה. ושמעון הנתבע שכר מורשה שיסדר טענותיו, ואותו מורשה הוא חורגו של הרב האב"ד. ועתה ראובן שדא ביה נרגא ואינו רוצה להניחו שיהא מורשה של שמעון כיון שהאב ב"ד הוא בעל אמו של המורשה. ועוד שהמורשה הוא תדיר בבית האב ב"ד קמרמזי אהדדי, ועוד אומר ראובן שכך התנה שמעון עם המורשה שאם ינצח בדין שאז ירבה לו בשכרו.
מטיבותא דמר אמינא ודאי אם התנה עם המורשה להרבות בשכרו אם יזכה בדין, אז טענת ראובן טענה כיון דאית ליה להמורשה הנאה בדבר אם יזכה בדין, א"כ המורשה הוא פסול להעיד, וכן קרוביו פסולים בין לדין בין לעדות, כדאיתא במרדכי במרובה היכא דאית ליה להמורשה חלק בו אז הוא פסול להעיד, וכן קרוביו פסולים לדון ולהעיד, וה"נ כיון דנתרבה לו שכרו אם יזכה בדין הוי כמו שיש לו חלק בו. אבל אם קצב שמעון שכרו להמורשה, הן יצא זכאי הן יצא חייב שיטול שכר קצוב ולא ירבה לו שכר אם יזכה, אז נראה שאין ביד ראובן למחות בהמורשה שלא יהא מורשה כיון ששכרו קצוב, כדאיתא נמי במרדכי פר' מרובה דקרובי המורשה כשרים בין לדין בין לעדות. ואפילו אם התנה מתחילה כששכרו שיוסיף לו שכרו אם יזכה, מ"מ יכול עתה
לחזור ולקצוב לו שכרו בשוה בין יזכה בין יחוייב, דהא מסקינן פרק חזקת הבתים דשותף כשר להעיד ולדון היכא דסליק נפשיה, וכן גבי ס"ת שנגנב פריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידייני, ומשני שאני ס"ת דלשמיעה עביד, משמע הא לאו הכי יכול לסלק וכשר לדין אף על גב דמתחילה היה לו חלק בו. ובהא כל אפי שוין דסילוק מהני להכשיר לדין. וכ"ש גבי נדון דידן דמעולם לא היה להמורשה חלק בו רק בעל מנת, עכ"ל.
ועיין עוד בספר מעשה אברהם (חו"מ סי' י) שהביא בשם שו"ת הרמ"א (סי' קד) דאם קדם הדיין למורשה, על המורשה להידחות מפני הדיין, אולם אם קדם המורשה הדיין נדחה מפניו, ע"ש.
והנה בנידון דידן כיון שיש סדר בישיבת הדיינים לדין, הרי זה נחשב כקדם הדיין למורשה ועל כן על המורשה להידחות מפני הדיין.
אמנם אף באופן שקבעו את שכרו של הטוען רבני, באופן שרק אם ירוויח יקבל שכר ונמצא שהוא נוגע בדבר ואין להעמיד מורשה שנוגע בדבר, מכל מקום מבואר במהר"י וייל לעיל, וכן כתב הש"ך שם (בס"ק כג), דיכול הבעל דין לאחר שכבר הגיע לדין לסכם עם המורשה שכעת הוא יקבל שכר 'קצוב', בין אם יזכה בדין ובין אם יפסיד, ולאחר מכן יוכל המורשה לדון לפני הדיין, כי עי"ז סילק נגיעתו. ועיין עוד בשו"ת ויען דוד (וייס, ח"ג עמ' רכה) מה שכתב בזה.
כלל העולה: אם הטוען רבני מקבל שכר קצוב, אין הוא יכול לפסול את הדיין בטענתו. אולם אם הוא מקבל את שכרו רק במדה והוא זוכה בדין, הרי יש מקום לפוסלו לדון לפני הדיין, אולם מכיון שבנידון דידן חשיב הדבר כקדם הדיין, על הטוען רבני להידחות מפני הדיין, ועל הבעל דין לבחור לו טוען רבני אחר שייצג אותו בבית הדין.
מקרה מעניין בנושא דין תורה שכתב עליו הדיין הגאון הרב ברוך שרגא שליט"א
הנושא הובא באחת ההרצאות בקורס טוען רבני מטעם מכון עליה.
