השאלה שדנו הרבה במלחמה , האם מותר לכוחות הצבא להפציץ בעזה, כדי לפגוע במחבלים בעוד ישנם בעזה המון חטופים יהודים, וישנו יסכון לא קטן שע"י פעולות אלו הם יפגעו.
ואין לומר שמדין רוב אין לחוש לכך, שהלא קיימא לן שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולא נאמר הדין של רוב, ואם כן אף בענייננו, היהודים הם קבועים, ועל כן אין את הדין של רוב, ויש להוסיף ולדון עוד, שהלא ישנם בעזה לא מעט "אחמד בן שרה", כלומר ערבים שעל פי ההלכה הם יהודים, כיוון שאמם וסבתם יהודייה, ובמידה ואינם רודפים בפועל, לכאו' אין היתר להורגם?
והנה על השאלה השנייה
יש לדון ליישב בהקדם קושיית הר"ש מקינון [ספר הכריתות סי' ר'] שהקשה איך מותר לזרוע בכל מקום בארץ ישראל, הלא ישנו דין שבנחל איתן שערפו בו עגלה ערופה, אסור לזרוע בו, ואם כן אולי במקום השדה היה בעבר נחל איתן, ואין לומר שהולכים אחר הרוב, שהלא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי
ותירץ שנחשב קבוע שאינו ניכר, כלומר שכל דין קבוע נאמר רק באופן שאדם קנה מחנות, ואינו יודע אם היא כשרה או לא, שאין לומר שהחנות כשרה, ממה שרוב החנויות כשרות, שהלא החנות ידועה במקומות האם היא כשרה.
מה שאין כן בזריעה, שלא ידוע על המקום הזה, שהוא נחל איתן, ולפי זה מתורצת הקושיא מדוע לא חוששים ל"אחמד בן שרה", כיוון שהוא אינו ניכר במקומו.
אולם על הקושיא מהחטופים אין זה מתרץ
שהלא במקומם של החטופים יודעים שהם יהודים. אלא שאנחנו לא יודעים.
ויש לומר עוד על הקושיא מדוע אין חוששים שיש ערבים שהם יהודים על פי הלכה, על פי דברי המהרי"ט אלגזי בכרות פ"ח אות ס"ה] שאדם שנולד מאבא גוי ואמא יהודייה הוא גוי, וכל מה שביהדות הולכים אחרי האמא, היינו דווקא בדרך זנות, ולא כשחיים כמשפחה, וכן כתב המהרש"ל בחכמת שלמה יבמות טז,א] ובשנת תש"ל עלתה שאלה כזו למעשה בבית הדין הרבני בחיפה בהרכב הדיינים, הגר"י פינק, הגר"י קניאל, והגר"ש ילוז זצ"ל, ופסקו כדברי המהרי"ט אלגזי, והצריכו גיור במקרה כזה, [ראה את פסק הדין באורך בספר אשר לשלמה אה"ע סי' ה', פסק שמשתרע על עשרות עמודים], אולם תיק זה עלה לערעור בבית הדין הגדול, בהרכב הדיינים הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי, והגר"א גולדשמיט זצ"ל, וכתוב שורות קצרות שראו את דברי ביה"ד האזורי, אולם דברי המהרי"ט אלגזי לא נפסקו להלכה, ועכ"פ לפי דברי המהרי"ט אלזגי אתי שפיר, כיוון שאותו "אחמד בן שרה" אינו יהודי.
ויש לדון באופן אחר ליישב את שתי הקושיות באופן אחר, וזה בהקדם דברי החינוך [מצוה תכ"ה] שכתב שמצווה להרוג את ז' עממין, אם יכול להרוג בלי להסתכן, אולם במנחת חינוך כתב שכיוון שיש דין מלחמה הוא מחויב להסתכן עבור זה, ועכ"פ רואים שבדין מלחמה אדם מחויב להסתכן כי כך היא דרכה של מלחמה שיש אנשים שנהרגים, [עי' חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה הפטרת פרשת בשלח]
דוגמא לכך ממפגש יעקב ועשיו
ומעתה יש לומר שהנה מצינו ביעקב אבינו ששם את ילדי השפחות ראשונים במפגש עם עשיו, וזה משום שאם יהרוג מחנה אחד, יישאר המחנה הנשאר לפליטה, וראיתי ששאלו את הגר"ח קניבסקי זצ"ל איך היה מותר ליעקב לסכן את בני השפחות, ותירץ הגר"ח שהלא יש מישהו שחייב להיות ראשון ולהסתכן יותר, אז מותר ליעקב לבחור מי יהיה ראשון, וממילא יש לומר אף בענייננו שהלא כעת יש מלחמה מול אויבי ישראל, ובמלחמה מתים אנשים, וממילא החטופים נחשבים כחלק מהלוחמים, שבאופן טבעי יכול להיות שימות מהם.
ואינו דומה לדברי המשנה בתרומות [פ"ח מ"ב] לגבי עיר שאומרים להם תביאו לנו שניים או שימותו כולם, שהדין הוא שימותו כולם ואל ימסרו שניים, ולכאו' אף כאן נחשב כך, שמוסרים שניים [ואין לדחות על פי דברי החזון איש יו"ד סי' ס"ט סק"א שבדרך הצלה שרי, כיוון שהכא אינו דרך הצלה, שהלא באופן ישיר יכול להיות שימותו יהודים בהפגזות, ואינו דומה למקרה עליו דיבר החזון איש שאדם מטה חץ, ובאופן ישיר עושה הצלה, ורק באופן עקיף עושה הריגה],
אולם יש שביארו את המשנה שלא מדובר בשעת מלחמה, אלא בענייני ממון, ויש להרחיב עוד בעניינים חמורים אלו, ולא באתי אלא לעורר את לב המעיין.
