ע"פ מה נבחר מנהיג לעם ישראל, ואיך זה נפק"מ להנהגה בבית!!
משה רבינו ודוד המלך נבחרו למנהיגות בזכות מידת האיכפתיות. נאמר בפרשה: 'וירא משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם' ופירש רש"י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר על צער השעבוד שלהם.
רבותינו אומרים, שמשה רבינו נבחר להיות גואלן של ישראל, מפני שהיה איכפת לו על איזה גדי אחד שברח מן העדר בשביל לשתות, ומשה הרים אותו על כתפיו והחזיר אותו לעדר לאחר ששתה. אמר הקב"ה, הוא שאכפת לו מהצער של הגדי, הוא זה שיוכל לרעות את עם ישראל שנקראים צאן, שנאמר: ואתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם.
וגם על דוד המלך כתוב: 'ויקחהו ממכלאות צאן מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו.' גם דוד המלך היה דואג לצאן ומחלק אותם לשלש קבוצות:
קבוצה של זקנות. קבוצה של צעירות. קבוצה של גדיים קטנים.
הוא היה נותן קודם כל לגדיים הקטנים לרעות שהם אוכלים את ראשי העשבים, שזה קל יותר לתלישה, אח"כ נותן לזקנות לרעות, שקשה להן ללכת למרחקים והן אוכלות ממה שסמוך להן בקרקע מהעשבים הבינוניים, ולבסוף נותן לקבוצה של הצעירות, שהם חזקות ואוכלות את שורשי העשבים ואת הענפים הקשים.
גם אצלו רואים את אותו רעיון, את אותה שימת לב לצאן, ולכן דוד המלך נבחר להיות מנהיגן של ישראל וזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי.
מי יהיה הגואל האחרון?
מה שמעניין שמבואר בדברי רבותינו בזוה"ק שהגואל הראשון הוא יהיה גם הגואל האחרון, דהיינו משה רבינו. ומאידך גיסא, מה שידוע לנו שהגואל האחרון יהיה משיח בן דוד – שהוא מזרעו של דוד.
זאת ועוד שמשה רבינו הוא לוי, וכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. החשמונאים לקחו את המלכות ונענשו על כך, כמו שאומר הרמב"ן מפני שעברו על הוראתו של יעקב שאמר: 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו.' ורבותינו בזוה"ק יישבו את הקושי הזה והסבירו שהנשמה של משה רבינו תיכנס במשיח בן דוד וזה יהיה גואלן של ישראל. פלא פלאות. הרמב"ם כותב שהמשיח יהיה גדול כמעט כמו משה רבינו בנבואה. אולם לפי הנבואה ודברי רבותינו המשיח יהיה הרבה הרבה יותר גדול. נשמתו של משיח זו הנשמה הכי גדולה בעולם.
ועל מה זה מתבסס? על האיכפתיות לעם ישראל. גם משה וגם דוד נבחרו מפני הדאגה הנכונה והאיכפתיות מעם ישראל. ובגאולה מתחברים יחד, והם מביאים את הישועה לעם ישראל ואת המשיח.
השבטים התוודו על חוסר איכפתיות כלפי יוסף הצדיק
גם אצל השבטים מצינו את היסוד הזה, שלא האשימו את עצמם על עצם מכירתו של יוסף הצדיק אלא על חוסר ההתייחסות לצער שלו, כמו שנאמר: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. לא על המכירה הם מתחרטים, כי הם הושיבו בית דין על זה, כמ"ש שמעתי אומרים נלכה דותיינה – מלשון דין, האם להרוג את יוסף או לא, ואם יהודה הציע למכור אותו, זה מיתק מעט את הדין, אבל עצם הרעיון להיפטר מיוסף – זה היה על פי דין, אלא שעם כל הדין ועם כל ההלכה, יש מידה של איכפתיות!
אדם מתחנן לפנינו, צריך לשים לב אליו. לא יקוב הדין את ההר, וגם בית דין שדנים דיני נפשות מצווים לברור מיתה יפה לנידון, לא באכזריות לא בפראות, כך אמרו רבותינו לברור לו מיתה יפה מתוך ארבע מיתות בי"ד, עד כמה שאפשר.
מידת האיכפתיות – עזרה בפועל לזולת
והנה, מבואר בדברי רבותינו, שמשה רבינו לא הסתפק רק בלהיות מיצר ודואג על אחיו, אלא היה עוזר להם עם בגדי הנסיכות שלו, שהיה בבית המלך כמעט עשרים שנה! ויצא עם בגדיו והיה עוזר להם בעבודה, אם ראה אדם שלא הספיק לעמוד במכסה שהקציבו לו – היה עוזר לו, שיספיק ולא יקבל מכות. וכך היה הולך ועוזר לכל אחד ואחד כפי יכולתו, זה הפלא ופלא!
לא די בהשתתפות בצער הזולת בלבד, אלא גם לסייע במעשה כמידת האפשר. אין ספק שמשה רבינו התפלל על בני ישראל, אבל לא די בזה!
בהלכות ביקור חולים מבואר שצריך להתבונן מה הבעיה של החולה ובמה יכולים לעזור לו. לא די לשאול אותו מה שלומך? איך אתה מרגיש? לעשות לו 'מי שבירך' וזהו זה, אלא צריך להתעניין במצבו ולבדוק איך אפשר לעזור לחולה. וכך אמרו רבותינו, מעשה שהיה שבאו לבקר את החולה וריבצו וכיבדו לפניו את הקרקע, דהיינו, שניקו לו את הבית כדי שירגיש יותר טוב, וזה היה נכלל במצוות ביקור חולים!
זוהי מידת האיכפתיות! זה הביא לנו את המשיח בגאולת מצרים. זה הביא את הגאולה. זה עשה ישועה לעם ישראל. וזה מה שיעשה ישועה לנו בעז"ה ובישועתו. מידת האיכפתיות.
מידת האיכפתיות אצל משה רבינו – לאורך כל הדרך
המידה הזו היתה טבועה אצל משה רבינו. וכך רואים במעשה עם בנות מדין: משה רבינו בורח מפרעה למדין, הוא רואה את בנות יתרו מגורשות ע"י הרועים, כמו שנאמר: 'ויבואו הרועים ויגרשום,' מה עושה משה רבינו? הולך ועוזר להם.
לכאורה מה איכפת לו, הרי מדובר באנשים זרים שאינו מכיר אותם בכלל, ומה כתוב עליו 'ויושיען וישק את צאנם.' הוא לא חיפש טובת הנאה. לא היה לו שום אינטרס בזה. יש כאן יסוד אחד – איכפתיות!
רואים אנשים במצוקה, צריך לעזור להם. משה רבינו הלך והושיע אותן. ואע"פ שהיו כמה רועים כנגדו והוא יחיד העומד כנגדם, זה לא משנה! כי הוא ראה את מצוקת הבנות הללו, והבין שצריך לעזור להן.
שמא יאמר אדם, אולי צריך להימנע מלעזור להן, שלא יחשדו שיש כאן איזה קשרים בין משה רבינו לבנות הללו, אבל זה לא חשבון נכון! האדם צריך לעשות כל מה שיוכל כדי שלא ייחשד בעיני אחרים על כך, אבל לעזור להן – צריך כי הן נתונות במצוקה. ולאחר שעזר להן, משה לא ביקש שום טובת הנאה, אלא הלך לו. ורק כשבאו לבית אביהן אמר להם 'ואיו? למה זה עזבתן את האיש, קיראן לו ויאכל לחם.' ומה פירוש למה 'עזבתן' – אלא, רוצה לומר, למה הנחתן לו ללכת לדרכו, היה לכם להשפיע עליו שיבוא לאכול ולשתות. כי ליתרו היו מידות טובות ורצה להכיר טובה למי שעשה עמו טובה.
מידת האיכפתיות של יעקב אבינו
גם אצל יעקב אבינו מצאנו את ההנהגה הזו, כפי שמסופר בספר בראשית: כאשר הוא מגיע אל הבאר, הוא רואה שלשה עדרי צאן רובצים עליה וממתינים שיתקבצו כל העדרים. ומה הוא אומר להם: 'הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו.' דהיינו, שמאחר שחשב שהם רוצים לאסוף את המקנה וללכת הביתה, אמר להם: אם אתם שכירים – הרי שלא השלמתם את החיוב שלכם לעבוד עד סוף היום, ואיך אתם הולכים הביתה באמצע היום, וגם אם הצאן שלכם – הרי לא עת האסף המקנה, זה לא הזמן עכשיו ללכת הביתה, באמצע היום.
ולכאורה, מה איכפת לך? הרי הם אנשים זרים. יעקב אבינו כל היום בבית המדרש ראשו עסוק בסוגיות ומתענג בתורה, ועתה הוא מתעניין בהם ומוכיח אותם? התשובה היא שאיכפת לו מבעל הבית, שלא יפסיד ממון, איכפת לו מהם – שאם הם בעלי הצאן, שלא יפסידו ממון, וגם איכפת לו מהצאן, שיהיו במרעה כפי הצורך שלהם.
התורה כאן מספרת סיפור, שנראה לכאורה מיותר, הרי הכתוב היה יכול לומר מיד: 'והנה רחל בתו באה עם הצאן.' אלא שבאה ללמד אותנו, שהאדם השלם הוא איכפתי! איכפת לו גם מהצאן, גם מבעל הצאן וגם מפועליו ועובדיו. הוא לא יכול לראות עוול, לראות דבר לא נכון ולשתוק ולהבליג על זה.
ומשום כך, נבחר יעקב אבינו להיות המייסד של עם ישראל, שמטתו תהיה שלימה וממנו יצא עם ישראל. באיזו נאמנות הוא עובד את צאנו של לבן הארמי, שרימה אותו מאה פעמים!! הוא לא משנה את ההנהגה שלו במאומה, מידתו היא מידת האמת, כמו שנאמר: תיתן אמת ליעקב. אין לו חשבונות אישיים אין לו נגיעות, אלא הכל בתמימות וביושר, כמו שנאמר: ויעקב איש תם – כל מי שאינו יודע לרמות קרוי תם.
זה הפלא ופלא! וכך הוא אומר ללבן: 'טריפה לא הבאתי אליך' אם בא זאב וטרף איזה כבש מהצאן, יעקב לקח את הנזק על עצמו, מחשש, אולי לא שמרתי מספיק טוב, אולי אני אשם על כך. כמה הלכות בחושן משפט בדיני פועל למדו רבותינו מיעקב אבינו ע"ה. את זה התורה הקדושה מספרת לנו כדי ללמוד הנהגות מאבותינו הקדושים, וזה דבר נפלא עד מאוד.
"יעקב איש תם יושב אהלים" – הוא היה בחור ישיבה במשך שבעים ושבע שנים! במשך כל הזמן הזה ישב בישיבות והיה שוקד על התורה. ויעקב אבינו הולך בתום! כבר דיברנו על כך, שגם כשבא לקבל ברכה מאביו במצוות אמו, הוא לא הלך בצהלה ובראש מורם, אלא בכובד ראש, וכדברי רבותינו שהיה אנוס כפוף ובוכה, כי הוא עשה מהלך שלפי השכל הישר לא נכון לעשותו. הוא היה איש תם, ולכן, הגם שזה היה מנוגד לטבעו אבל מאחר שהיה זה במצוות אמו – וכמו שאמרה לו 'עלי קללתך בני' שכך נאמר לה בנבואה, לפיכך, הוא עשה את הכל בכובד ראש, בישוב דעת ובתבונה.
מידת האיכפתיות – בתוך ביתו של אדם
עבודת ה' קושרת את מצוות שבין אדם לחבירו עם מצוות שבין אדם למקום, אלו שני פנים למטבע הזו של עבודת ה.' וזה צריך לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה, בתוך ביתו של אדם – בינו לבין אשתו, שאחד הדברים שמנויים במ"ח קנייני התורה הוא נושא בעול עם חבירו.
זוהי מידת האיכפתיות, שהאדם – איכפת לו מבני ביתו. ולכאורה, מה זה נוגע ללימוד שלו, לקנין התורה? והתשובה היא, שבהחלט שזה נוגע, מכיון שהמידה הזו מסייעת לקנות את התורה. ועל כן, בראש ובראשונה יש לו לנהוג במידה זו בבית, עם אשתו, עם בניו ועם בנותיו, עם צאצאיו.
וכך גם עם כל הסובבים אותו, וכן כאשר מזדמן לו באיזו צורה שהיא, שהוא נפגש עם צורך לסייע לזולת, כל זה בכלל היסוד הזה של נושא בעול עם חבירו. וכל זה אמור במחשבה בדיבור ומעשה, דהיינו, שבמחשבה – הוא מיצר ודואג בלבו עם הזולת, וגם מסייע בדיבור וגם פועל במעשה כמידת האפשר.
וכשנתבונן בזה, נראה שכל זה נכלל בדברי רבי עקיבא שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.'
עיקר מצוות ואהבת לרעך כמוך – עם האשה
הן אמת שכבר דיברנו פעם, שעיקר מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' אמורה באשתו של האדם, שעליה אמרו רבותינו 'אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו.' כי היא חלק ממנו, עצם מעצמיי ובשר מבשרי, וזה הדבר הראשון, שעליו עיקר המצוה הזו.
אלא, שגם עם כל אדם מישראל צריך ליזהר בזה, וכמו שאמרו רבותינו על הלל הזקן שאמר לאותו גוי, שבא לפניו ורצה להתגייר וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, וכך אמר לו הלל: דע לך סני לחברך לא תעביד. זה בעצם הצד השני של המטבע של מצות 'ואהבת לרעך כמוך' כי יש בזה צד של קום עשה – היינו, כיצד להיטיב עם הזולת ולסייע לו, ויש בזה צד של 'לא תעשה' דהיינו, ליזהר שלא לצער לזולתו. וכל זה נובע מאותו יסוד שהאדם צריך לידמות לבורא יתברך שמו, להיטיב עם הבריות ולשמור על כבודן של הבריות.
חינוך ילדים – בישוב הדעת ולא מתוך כעס
כמה פעמים אני אומר, שאם הילד עשה איזה דבר שאינו ראוי, צריך לנהוג עמו בחכמה, לא לבוא מיד ולגעור בו ולבייש אותו לעיני כולם! אלא, יש כאן מהלכים. קודם כל, צריך לבדוק את הענין, צריך לברר מה שקרה, ולא לשפוט מיד!
הרי אפילו פרעה, לא העניש את המיילדות מיד אלא קודם כל קרא להן ושאל: מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיינה את הילדים, הוא לא הורג מיד, אלא אפילו הרשע הזה מברר, לא די שלא קיימתם את הציווי שלי אלא אתם עוד נותנות להם מים ומזון, והן עונות לו 'כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו.' ופרעה לא מעניש אותן. הוא שאל שאלה וקיבל את התשובה שלהן. ומי הן המיילדות? אמו של משה רבינו ואחותו מרים.
הרי לנו, שפרעה עם כל רשעותו מברר קודם כל, ומדוע אנחנו ההורים לא נברר מתחילה, מה קרה עם הילד? נמחיש את הדבר בדוגמא הבאה: לפעמים, שולחים את הילד למכולת לקנות כמה מצרים. עובר זמן, והוא לא חוזר! יוצאים החוצה לראות מה קרה? ורואים שהוא משחק בחוץ. הם קוראים לו מיד ושואלים: מה עם המכולת? אהה, שכחתי הוא אומר… ומה עושים ההורים? אם הם נחשבים ל'הורים טובים' אז הם רק מכים אותו על היד ולא נותנים לו סטירה… ולכאורה, מי התיר לכם להכות אותו על היד?
אולי הייתם דנים אותו לכך זכות, הרי הוא בסך הכל ילד, הוא יצא החוצה וראה ילדים משחקים בחוץ, אז הוא שכח מהכל – והלך לשחק איתם. למה לתת לו מכה? איך אפשר להכות באגרוף רשע? ומדוע נקרא אגרוף 'רשע' כי המרים יד על חבירו נקרא רשע. וכי הבן שלך שפוט אצלך, שיש לך רשות להכותו? מן הסתם האבא לא אמר לפני כן: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הריני מוכן להכות את בני לשם מצוות חינוך… אלא הוא פעל מתוך כעס ועצבנות, על כך, שהמתינו לו הרבה זמן וזה לא חזר עם המצרכים מהמכולת.
תחשוב לעצמך, וכי אתה לא היית ילד? גם אתה עשית טעיות כאלה, וכי היית רוצה שיכו אותך על זה? אז גם אצל הבן שלך שייך המאמר: דעלך סני – לחברך לא תעביד!
יום אחד קיבלתי טלפון מאברך אחד מאשקלון, הוא אומר לי: הרב אני לא יודע מה לעשות עם הבן שלי, אני מרים ידיים. שאלתי אותו: מה הבעיה? וזה אומר לי: הוא לא שומע בקולי. ומה עשית? לקחתי חגורה והכיתי אותו. ובן כמה הוא? בן חמש. הזדעזעתי. ילד בן חמש שנים, 'בן חמש למקרא' ואתה מכה אותו בחגורה? באותו זמן, לא ידעתי עם מי אני מדבר בטלפון. והנה, יום אחד הייתי באשקלון, ופתאום מגיע אלי איזה אברך, ואומר לי, אני האבא שדיבר עם הרב בטלפון על הבן שלי. ורק אז הבנתי, שאותו אבא הוא אברך. ומיד הוכחתי אותו על כך והדרכתי אותו איך צריך להתייחס לילד.
איסור 'לפני עיור' בהכאת בנו הגדול
ואם הוא בן גדול – זה עוד יותר חמור להכות אותו! שהרי רבותינו אמרו, שאסור להכות את בנו הגדול משום לפני עיור לא תיתן מכשול – שמא יחזיר לאביו מכה ונמצא מכשיל אותו.
וכך היה מעשה, באשה אחת שבאה לפניי והתלוננה על בעלה, שמכה את הבן שלהם מכות נמרצות! ומדובר בבן גדול. ביקשתי שהבן יבוא אלי. ואכן הוא הגיע, וסיפר שהוא לומד בישיבה וקשה לו לקום בבוקר, אז אבא שלו מכה אותו מכות בכל בוקר כדי להעיר אותו. קראתי לאבא והסברתי לו שיש לו איסור גמור להכות את בנו הגדול! זה נפסק בשלחן ערוך! אתה עובר באיסור לפני עיור לא תיתן מכשול!
ומשום כך, צריך לדעת לא לקחת את ההנהגה לידיים, אלא צריך ללמוד איך לנהוג בכל נושא ונושא. חינוך הבנים זהו עסק גדול מאוד, צריכים ללמוד אותו היטב, לא מקופיא.
לעולם לא יפעל אדם מתוך כעס ועצבנות
אמרתי פעם, שבזמן כעס – לא מחנכים! זה לא הזמן לחינוך בשום פנים ואופן. ומעשה, בחסיד אחד שלפני שנסתלק מן העולם, לימד את בנו, שיקבל על עצמו להלין את כעסו לילה אחד! דהיינו, לא לפעול מתוך כעס לעולם, אלא להמתין עד למחרת, ובזה הציל שלש נפשות!
ומעשה שהיה כך היה: אותו בן, נשא אשה לאחר פטירת אביו, וביקש ממנה רשות לנסוע לעסקיו לכמה שנים לחוץ לארץ. היא הסכימה לו, והוא יצא לעסקיו, ושקע שם בפרנסתו ובעסקיו כעשרים שנה. והנה, כשחזר לביתו, לא הכיר את העיר, הכל היה שונה, וכמו שרואים כאן בירושלים שכל פני העיר משתנה מזמן לזמן. עד שהוא מצא את הבית שלו – כבר היה אחר חצות לילה.
הוא מגיע לבית ורואה את אשתו מהחלון – יושבת עם בחור גדול ומדברת איתו, והם צוחקים ושמחים. מיד חרה אפו וכעס מאוד, הוא רצה לשלוף את החרב שבידו ולהרוג את שניהם, אבל מיד נזכר בצוואת אביו, שילין את כעסו לילה אחד. הוא החזיר את החרב למקומה והלך לישון בבית המדרש הסמוך. כמובן שלא היה יכול להירדם לרגע אחד.
לאחר תפילת שחרית, חזר לביתו. והנה, אשתו רואה אותו עם הבחור הזה בחוץ, וכשהבחינה שזה בעלה, אמרה לבחור: יעקב, אבא שלך הגיע! לך תגיד לו שלום. מה התברר? שהבעל הזה, השאיר אותה מעוברת, והלך לעשרים שנה לעסקיו, והיא ילדה בן, והבחור הזה – הוא הבן שלו!
האבא כל כך הזדעזע שנפל והתעלף. כשהעירו אותו מעלפונו, נענה ואמר: אלמלא צוואת אביו שאמר לו, שילין את כעסו לילה אחד, היה הורג את שניהם, ומי יודע אם לאחר מכן לא היה הורג גם את עצמו, מרוב צער!
למדנו מכאן, שבשעת כעס לא עושים שום צעד, גם לא מוכיחים בשעת כעס. אלא תמתין עד מחר! 'למחר יהיה האות הזה,' ילין כעסו לילה אחד ויוכיח למחרת. ואז הכל ייראה אחרת. הוא כבר יבוא וישאל בישוב הדעת, מדוע עשיתם הדבר הזה? זוהי הדרך הנכונה, וכך צריך לנהוג.
ההנהגה הנכונה בבית – שורשה במידת האיכפתיות
וגם זה נובע משורש האיכפתיות, וכי בשביל שהוא ילד קטן וחלש, אתה צריך לרדות בו ולהכותו? הרי אפילו בעבד עברי כתוב 'ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך' ואפילו בעבדים ומשרתים גויים רואים שיעקב אבינו לא רצה להעיר אותם ולצער אותם ומשום כך בישל את נזיד העדשים בעצמו כי היה איכפת לו מהם! וכך כותב הרמב"ם בהלכות עבדים.
משה רבינו ודוד המלך זכו להיות מנהיגים בישראל, הקב"ה המליך אותם! לא כמו החשמונאים שלקחו את המלכות בעצמם ונענשו על כך, אלא השי"ת ציוה על משה רבינו להיות מנהיגם של ישראל, והוא נקרא מלך כמו שנאמר 'ויהי בישורון מלך' ועם כל זה נאמר עליו: והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר פני האדמה. מהיכן זה נובע? מהאיכפתיות על הזולת. שזהו דבר חשוב ונפלא מאוד. יזכנו השי"ת לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, ולהיות איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ונזכה לישועה ולגאולה שלימה.
וכבר נודע, שגם בגאולה הראשונה כתוב בדברי רבותינו על הפסוק 'ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה' – שקודם כל, בנות ישראל שאלו זו מזו, כלי כסף וכלי זהב ושמלות ונעזרו אשה באחותה, ורק לאחר מכן, באו המצריות שעליהן נאמר 'וישאילום' שהשאילו לבנות ישראל בעל כרחן, והיו נותנות להם מכל מה שבידיהן.
הרי לפנינו, שהיסוד הראשון הוא – האיכפתיות בינינו לבין עצמנו, שכל אחד ידאג לזולתו ויסייע לאחרים, וזה נכון בתוך המשפחה שלנו, וכן עם הבנים והבנות ביניהם, וכך גם השכנים עם זולתם וכן הלאה. יהי רצון, שהקב"ה יזכנו ללכת בדרך הנכונה ונזכה לגאולה שלימה ולישועה קרובה אמן.
פנינים על הפרשה
האיך אמר יעקב 'אם ידעתי לא ישנתי'
הכתוב אומר 'ויפגע במקום וילן שם,' ופרש"י ויפגע במקום 'הוא הר המוריה,' ויפגע 'ורבותינו פי' לשון תפילה, כמו ואל תפגע, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית, ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ,'
ובפשטות קפיצת הארץ היא שבמקום שיארך לו הדרך זמן רב, היתה הדרך קצרה מאוד, ובפשטות אם כך היה, נראה לומר שיעקב אבינו ע"ה ידע לאן הגיע, שהרי הר המוריה שם היתה העקדה, ואבותינו הקדושים הכירו את הארץ. ולכאו' צריך ביאור דבהמשך אחר שהתעורר משנתו אמר 'ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי' ופירש"י שאם ידעתי לא ישנתי,'
ודבר זה צריך ביאור הרי יעקב אבינו לכאו' ידע שזה הר המוריה, ושזה בית אלוקים, וא"כ איך אמר שאם ידעתי לא ישנתי?
ואפשר לבאר ע"פ רש"י בהמשך שכתב על הפסוק 'כי אם בית אלוקים' וז"ל 'אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן,' הרי מבואר שהקפיצת הדרך אינה כפשוטה שהוא הגיע במהירות להר המוריה, אלא להיפך שהר המוריה בא אליו, וא"כ יש מקום לומר שיעקב היה בכלל בדרכו לבית אל, ופתאום הוא רואה שבא אליו מקום אחר, ולא ידע שבא אליו אדמת הר המוריה, את זה ידע רק אחר החלום, ולכך אמר אם ידעתי לא ישנתי.
בית המוסר
חיוב לא לשנוא בלב, וחובת 'הוכח תוכיח את עמיתך'
איך מצליחים לא להגיב כשמקבלים גערה לא במקום? אחד הניסיונות הכי קשים שבני אדם מתמודדים איתם יום יום, זהו להגיב לחברו וכדו' על עלבון או מילה לא טובה שאמר עליו, ואם לא מצוי אצל האדם עם חביריו, הלא בודאי מצוי בבית, בינו לבין אשתו, וכמו שדיברנו כדאי מאוד לאדם להרגיל עצמו למחול מראש לכל אדם שפוגע בו, וזה משום שכל מי שפוגע בחבירו הרי הוא גורם צער לשכינה, וע"י שהאדם מוחל הרי הוא מונע צער מהשכינה הקדושה.
ובינו לאשתו ישנה עצה טובה לכך שהאדם לא יגיב באופן מיידי ולא יכעס על כל הערה וכדו' שבאה מצד אשתו, וזהו ע"י שיחשוב בלבו בשעה ששומע את ההערה וכדו,' אם היה איזה אדם גדול אומר מה שהאשה אומרת לו היה מגיב? מסתבר שלא, מסתבר שהיה שותק ובולע את זה, למרות שאתה לא מבין למה הוא אמר לך ככה, אבל אתה אומר לעצמך אם הוא אדם גדול כנראה שזה משמים, ואם זה מלך מה השאלה, או לחילופין אם זה היה אדם שפחות איכפת לך מה הוא אומר היית מגיב, א"כ גם כאן תסתכל לרגע על אשתך כאדם גדול או כדו' ותבין שאין לך עניין להגיב, או שאפילו אתה מעדיף שלא להגיב, ובכך תחסוך ממך הרבה צער של שלום בית.
וכן תמיד צריך לדעת שאם למשל אדם אומר לך מילת גנאי למשל אומר לך שאתה טיפש,! וכי משום שהוא אומר לך כן אתה נהיה טיפש, אולי להיפך הוא טיפש שהוא אומר לך שאתה כזה, וא"כ מה הענייין שלך להגיב לו, הרי אין משמעות כלל למה שאומר.
חיוב לומר לחבירו כששונאו ולא להשאירו בליבו
אבל צריך מאידך גיסא לזכור את דברי הרמב"ם בהל'דעות פ"ו ה"ו שכותב וז"ל 'כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים 'ולא דיבר אבשלום את אמנון למרע ועד טוב' אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך.' מבואר א"כ בדברי הרמב"ם במצב שעדיין הכעס נשאר בליבו מכל סיבה שיהיה, אסור באיסור גמור להשאיר את זה בליבו, אלא חייב לבוא לחבירו ולומר לו את אשר בליבו, אבל צריך כמובן לעשות את זה בצורה נכונה, ולא בשעה שהוא כועס או שחבירו כועס, כדי שע"י הדיבור ביניהם יגיעו לעמק השווה, כיון שברוב המקרים ישנם חוסר הבנה, וע"י הדיבור של השניים הרי זה שיתפייסו ויגמר על הצד הטוב אותו הריב שביניהם.
עד היכן חובת ההוכחה
הרמב"ם (שם) ממשיך וכותב בעניין חשוב מאוד וז"ל 'המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו למקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להחזירו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו – מוטב, ואם לאו – יוכיחנו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע.
ובהג"מ שם הביא בשעה שביקש הקב"ה להביא את המבול על העולם, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה ריבונו של עולם, הללו רשעים והללו צדיקים, מפני מה אתה מאבד את אלו עם אלו, אמר לה הקב"ה מפני שגלוי וידוע לפני שאלו הצדיקים היה בידם למחות ולא מיחו, אמרה לפניו אפם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי,? אמר לה היה להם למחות ולא מיחו, ומבואר שם שהיה להם לבזות את עצמם משום קדושת השם, מבהיל לחשוב שאע"פ שלא היו שומעים אותם נענשו על כך שלא מיחו.
איך צריך להוכיח בדורינו
מובן בדברי הרמב"ם שאם הכה אותו פטור, אבל מחוייב עד הכאה, וזהו כרב ולא כשמואל, ואני שואל מי היום מוכיח עד הכאה? אני מדבר שמוכיח טוב לא צעקות! צעקות זה לא תוכחה טובה! אני מתכוין שאדם ימצא פטנט איך להוכיח, איך שההוא ישמע, אין היום פטור מהוכחה האדם חייב להוכיח!
אני אומר לכם אני מתוך ניסיון אפילו חילונים שומעים, היום הרבה אנשים עושים לא תקיפו, כמה פעמים דיברתי אם כאלה, אני תופס אותו ואומר לו בלטיפה, אתה יהודי והקב"ה אתה יודע שבתורה כתוב לא תקיפו, פעם הבאה תשאיר כמו הזקן, (הם עושים זקן ובפאות מגלחים לגמרי ב"מ,) כולם אמרו לי בסדר כבוד הרב אני פעם הבאה יסתפר בכשרות.
ואף אם כועס עליך אמור לו אני לא אכפת לי מכלום אכפת לי ממך, המצפון שלך אחר כך ירדוף אותך וכו' יהודי מאמין בכל מצב, צריך רק לדעת איך להגיש את הדברים. ואף אם יש דברים אחרים שהאדם לא מתכוון בהם, אבל בדבר שמושלם בו יכול להוכיח בזה, ויכול אף לומר לו 'אני לא מושלם, אבל בכל אופן אני חושב שכדאי לך בזה לשנות' וכדו' ולא יבוש מזה, אלא רק צריך לעשות בצורה טובה ונכונה וישמע.
אפשר גם בצורה שרואה בחור בטלן ואומר לו איך הבנת את הגמ' הזאת? ואחר שמדבר עימו אומר לו איזה יופי אתה יודע אתה ממש מוצלח, ויכול להוציא ממך הרבה, פעם קרא לי כדבר הזה ואחר כך ראיתי שהבחור ישב ולמד בהתמדה גדולה, אפשר להוכיח וצריך להוכיח, השאלה היא איך אתה מוכיח.
בהיותי בחור אחד מרבותי שמתי לב שכשהוא עולה לתורה הוא לא קורא יחד עם הבעל קורא את הפרשה, הבנתי שהוא לא יודע אתה הלכה, הבאתי את הגמ' ועשיתי עצמי כאילו אני לא מבין את התוס' ונגשתי לרב שיבהיר לי את התוס' וראיתיו רואה את הגמ' ותוך כדי הנהן בראשו לעצמו כרואה דבר חידוש שלא ידע, ואחר כך הסביר לי את התוס' ובאמת מאז איתי שהוא קרא יחד עם הבעל קורא, הרי לך שאפשר להוכיח כל אדם השאלה היא איך אתה מוכיח.
