"ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה"
ביאור נוסח 'הדרן עלך'
בסיעתא דשמיא בחג שמחת תורה זכינו ואמרנו 'הדרן עלך אורייתא קדישא והדרך עלן, דעתן עלך אורייתא קדישא ודעתך עלן, לא נתנשי מינך אורייתא קדישא ולא תתנשי מנן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי,'
נוסח זה אנחנו אומרים כל שנה בחג שמחת תורה, וכן כל יהודי שזוכה ועושה סיום מסכת, גם כן אומר נוסח זה רק שמזכיר את אותה המסכת שמסיים במקום אורייתא קדישא.
ולכאו' בנוסח זה יש לתמוה תמיהה גדולה, מה הביאור ב'הדרן עלך,' בפשטות העולם מבין שהכוונה שנחזור עלייך, נלמד אותך שוב, ואם זה הפשט קשה לי מה זה והדרך עלן, מה שייך לתורה שתחזור ועל מה, וכן בהמשך יש לתמוה ד'דעתן עלך' ניחא, אבל דעתך עלן מה הפירוש, מה שייך שדעת התורה תיהיה עלינו, וכן בהמשך אומרים לא נתנשי מינך וזה מובן, אבל לא תתנשי מנן מה הפירוש.
אלא לכאו' נראה שהביאור בהדרן אין פירושו לחזור על הנלמד, אלא פירוש הדרן מלשון חיזור, כמו 'האיש מחזר אחר האשה,' חושב מי זאת בת זוגו, הוא עושה פעולות כדי למצוא מי היא הבת זוג שלו, הדרן פירושו, אני יחזר אחריך, אני צריך גמ' אני צריך משניות, אני יחזר אחרייך יחפש את הספר הנצרך, או כגון שאני לבד קשה לי ללמוד אני יחפש רב שילמד אותי, זה חיזור, או כשאני קובע זמן מתי ללמוד שיהיה לי זמן קבוע אז אני מחזר אחר התורה, זה נקרא חיזור, וזהו הדרן עלך.
במנורה יש ארבעה גביעים, וכתוב שם שיש פרחים, ויש גביעים, וש כפתורים, כפתוריה ופרחיה,"וכפתור תחת שני הקנים ממנה וכפתור תחת שני הקנים ממנה," ומתרגם האונקלוס "וחזור תחות תרין קנים מינה" והביאור בכך דמתרגמינן כפתור לחיזור, משום שהכפתור הוא עגול, וחיזור זה לשון סובב, לחזר אחר התורה, פירושו, לעשות כל מיני דברים שנהיה מתהווים ועומדים לקנות את התורה, זה הפירוש הדרן עלך אורייתא, אני בעזרת ה' יחזר אחרייך, כמו "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה,"' ולפי זה מובן יפה מה שאנחנו אומרים והדרך עלן, שגם את תחזרי אחרינו.
התורה מחזרת על אכסניא שלה
התורה היא לא סתם דברים שכתובים בספר, אלא היא משהו רוחני גדול מאוד, ואם האדם זוכה התורה מקבלת את ההזמנה הזאת ומחזרת אחרי האדם, והוא זוכה להבין את התורה בעומק, זוכה לכוון לאמיתה של תורה, והמקור שלי לפירוש זה, הוא מהגמ' )ב"מ פ"ה(. דאיתא התם 'אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר {ישעיה נט-כא} ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, מאי אמר ה,' אמר הקב"ה אני ערב לך בדבר זה, מאי מעתה ועד עולם אמר ר' ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה, מכיון שהיה כמה דורות של חכמים, התורה תחזר אחרי הנין וכו,' והטעם בזה, סביך ואביך עשו אכסניא לתורה, אף היא תעשה אכסניא בשבילך ותארח אותך.
כעין זה כותב רש"י )בסנהדרין צ"ט,(: על הפסוק באיוב "נפש עמל עמלה לו," וכתב רש"י 'מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו,' והביאור בזה, כגון אדם שעמל על התורה כי הוא אוהב את התורה, וכשלומד את הפסוק "בראשית ברא אלוקים," חושב לעצמו ומעיין היטב, מה זה בראשית האם הכוונה היא בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ, או הכוונה בתחילת בריאת השמים והארץ שבא לומר מה היה המצב בתחילה קודם שברא, האם בא לומר את סדר הבריאה או בא לומר לנו מה היה המצב בתחילת הבריאה, בראשית בתחילת הבריאה הארץ היתה תוהו ובהו, והוא יושב ורוצה להבין מה הפשט, ואחר שחשב ב' הצדדים בהבנת הפסוק, מוצא בתרגום אונקלוס שתרגם "בקדמין
ברא ה' ית שמיא וית ארעא" שפירושו בהתחלה ברא ה' את השמים, וא"כ מבואר כמו צד אחד שחשב לבאר את הפסוק, ואחר כך מעיין עוד ומוצא שרש"י מפרש את הפירוש השני שחשב ז"ל 'בראשית בריאת שמים וארץ,' וא"כ מצא את שני הפירושים שהוא חשב, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, וזהו "נפש עמל עמלה לו" ע"י שאתה עמל וחושב מה לבאר, עמלה לו ע"י זה התורה מגלה לך את פירושה האמיתית.
זה נקרא תורה מחזרת על אכסניא שלה, תורה מחזרת אחריך לבאר לך את הקשה לך, ולהאיר עיניך באור הדיבור שלו נעשה הכל, ואחר כך כל דבר. לא ישיח דעתי ממך, אחשוב עלייך כל היום, ודעתך עלן גם את תחשבי עלי איך אני יבין את התורה, וכן 'לא נתנשי מינך,' כל הזמן נתעסק בך, בוקר צהרים וערב, וגם התורה 'לא תתנשי מינן,' לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי. כתוב בפרקי אבות בהתהלך תנחה אותך, בשוכבך תשמור עליך, התורה היא תשמור עליך, היא תלמד אותך, ותוסיף לך עוד חידושים שלא ידעת, וזה בגלל העמל שלך בעולם הזה, התורה לא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי.
בעשרה מאמרות נברא העולם
ועכשיו בשבת זו אנחנו זוכים להתחיל מחדש את התורה הקדושה, מתחילים יחד כל בית ישראל את חומש בראשית, את פרשת בראשית, איזה התרגשות זה, לחזר שוב מחדש על כל התורה. מתחילתה, ובפרשה זאת מובא בתחילתה כל ששת ימי בראשית, ששת ימי הבריאה, ששה ימים שבהם הקב"ה ברא את כל העולם כולו, משמים ועד הארץ, מאור עד חושך, ומאדם ועד בהמה, כל יצור שעל פני האדמה, הכל נברא בימים אלו.
ובפסוקים מבואר שהכל נעשה בדיבורו של הקב"ה ויאמר אלוקים יהי אור" "ויאמר אלוקים יקוו המים," ויאמר אלוקים תדשא הארץ" וכו' וכו,' וצריך לדעת שאצל הקב"ה המחשבה והדיבור זה אחד ולא שניים, אצלנו קודם חושבים ואחר כך מדברים, אצל הקב"ה לא שייך מחשבה, אע"ג שיש לשונות אצל רבותינו עלתה מחשבה לפניו יתברך, זה כדי לסבר את האוזן כדי שאנחנו נבין, אבל באמת אצל הקב"ה הכל זה דבר אחד.
אמרו רבותינו ז"ל )אבות פ"ה משנה א(' 'בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות,'
ומבאר רש"י שביום הראשון שהקב"ה ברא את העולם ברא את הכל, ומה שכתוב אחר כך "ויאמר אלוקים ויהי אור," "ויאמר אלוקים יהי רקיע" פירושו שהקב"ה אמר שיסתדר כל דבר במקומו, אבל ביום ראשון במחשבה אחת שזה גם הסתדר התורה, וזהו מה שממשיכים לומר 'דעתן עלך' שאני במקום שלו ביום אחר וזהו ויאמר וכו,' ומה שהמשנה אמרת שבמאמר אחד יכול להבראות, פי' שביום אחד גם הכל יכל להסתדר, אז למה הקב״ה חילק לכמה ימים כדי לומר לך שאתה מקיים עולם שנברא בעשרה מאמרות.
וביום השישי נברא האדם הראשון וכתוב בו ״ ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״. ומתרגם האונקלוס ״לרוח ממללא״ וצריך לדעת שויפח באפיו פירושו, שהקב״ה הכניס בו נשמה, הקב״ה נפח באפיו את הנשמה, והביאור בזה משום שהנשמה של האדם באה לידי ביטוי על ידי פיו, האדם הוא הברייה היחידה שמדברת, אין שום ברייה שיכולה לדבר, היה רק את האתון שדיברה וזה גם כן נברא בששת ימי בראשית, וגם הדיבור שהאדם יכול לדבר
זה גם נברא בששת הימים וזהו "רוח ממללא."
זהו דבר פלא, האדם מדבר וזה הקב"ה שם בפיו, הדיבור שלו זה ויפח באפיו נשמת חיים, זה כח הדיבור שעי"ז מתגלה הנשמת חיים, הדיבור הוא כביכול דיבורו של הקב"ה, אבל בעוונות האדם עושה את פיו לרעה, ומחלל אותו ע"י שמדבר דברי חולין, וזה נלמד מפסוק מפורש "לא יחל דברו" מה זה לא יחל, לא יחלל את דיבורו, שהדיבור שלו יהיה חשוב, כשאומר משהו חייב לקיים, ככל היוצא מפיו יעשה.
עד היכן כוח הדיבור שמצינו אצל משה רבינו
מצאנו אחד בעולם 'משה רבינו' שהוא לא חילל דברו, ולכן כתוב ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו, משה רבינו זכה שהדיבור שלו היה כולו ויפח באפיו נשמת חיים, רבותינו אמרו על הפסוק "אתה תיהיה לו לאלהים," שמשה רבינו כביכול נקרא אלוהים, ונראה להסביר שהוא כמו שכתוב "ומשה רבינו עלה על האלוהים," שמשה רבינו העלה את עצמו להקראות אלוהים כביכול, והפירוש של זה שזכה לכך ששכינה מדברת מתוך גרונו, וזה ע"י ששמר פיו ולשונו.
ובזה נראה ליישב תמיהה גדולה, בעשרת הדיברות כביכול היה אמור הקב"ה להגיד את כל י' הדיברות, אלא שישראל נבהלו ואחרי ב' דיברות שיצאה נשמתם בכל דיברה, אמרו ישראל שאינם יכולים לשאת את הפחד והקדושה הנוראה הזאת, אכן זה דבר נורא לשמוע את קול ה,' וכמו שמשה רבינו אומר "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש ויחי," משה אומר לישראל וכי היה כזה דבר, זה פלא, ולכן ישראל דרשו להפסיק לשמוע כי הם פחדו פחד נורא.
ולכאו' צריך ביאור הרי למעשה ב' דיברות אמרם הקב"ה וח' דיברות אמרם משה, ויש להק' מה שונה הח' דיברות מב' הדיברות הראשונות וכי יש הבדל ביניהם, וכי הם בדרגה פחות, ותירוץ הוא שבוודאי שלא, עשרת הדיברות כולל את כל התורה כולה, רבי סעדיה גאון סידר את כל התורה כולה לתוך העשרת הדיברות, וא"כ למה שנים שמענו רק מהקב"ה ושמונה ממשה, הרי הם שווים בחומרתם, ולפי דברינו זה נפלא מאוד אף מה שאמר משה זה הקב"ה אמר, כיון ששכינה מדברת מתוך גרונו, ואין זה משה "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" בקולו של משה, אומרים רבותינו שזה כן היה בקולו של משה אבל זה היה קול של הקב"ה. עכ"פ הדבר הזה מלמד לנו שמשה רבינו זכה שכל הזמן הדיבור שלו, שכינה היתה מדברת מתוך רונו, אבל גם אנחנו זכינו שנשמתנו היא חלק אלוה ממעל, זה עמוק אבל זה חלק אלוה ממעל, וזה בא לידי ביטוי ע"י הדיבור שלנו, אנחנו צריכים להבין שהדיבור שלנו זה משהו אדיר, צריך להזהר בו.
"הנה יוצר הרים ובורא רוח"
הגמ׳ בחגיגה מספרת על רבי שהיה מגיע לפסוק בנביא ״הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו״ היה בוכה למה מה קרה, אומרת הגמ' שהוא אמר שאפילו שיחה קלה שהאדם מדבר עם אשתו שצריך לדבר, לפעמים האשה לא תלמיד חכם, וצריך לדבר איתה שיחה קלה, וצריך לדקדק בה, 'כי אפילו דברים שאין בהם ממש נכתבין בפנקסו של אדם וקוראים לפניו אחר מיתתו.'
הגמ' בברכות מספרת על רב שחכם אחד שמע אותו מה דיבר עם אשתו, וכשרב שמע את זה ואמר רב לאותו חכם אמר לו עד כאן העזת פניך ברבך, לשמוע מה אני מדבר עם אשתי, אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך, זה מבהיל, כן זה תורה וללמוד הוא צריך, כי ביום מן הימים יגידו לאדם מה שיחו, אפי' שיחה כזאת, עד כדי שרבי בוכה על זה, זה אומר שאפילו זה שזה קצת מצוה לדבר עם אשתו, אפי' זה אם אמר משהו מיותר יקבל את עונשו.
"הנה יוצר הרים ובורא רוח," הרוח הוא עצום יש בכוחו לעקור הרים, כמו שקורה לפעמים בסופות בחוץ לארץ כשיש סופות, זה מפיל בניינים מעיף רכבים, זה משהו אדיר רוח אחת עושה צונאמי, לפני כמה שנים היתה עיר שלימה שהרוח החריבה, מאות ואלפים נהרגים מרוח חזקה כשיש צונאמי, אומר רבי שהפסוק בא ללמד מה זה הדיבור של האדם, "לרוח ממללא," הדיבור של האדם זה כמו רוח אצלינו זה מתבטא בדיבור, לאדם יכול להיות פה ודיבורו מגיע עד השמים, וזהו הרבה יותר מרוח, דיבור אחד מגיע עד עולם גבוה מאוד מאוד עד הקב"ה, "שובה ישראל עד ה' אלוקיך," וא"כ כשהאדם יודע עד היכן מגיע הדיבור שלו כמה הוא נזהר בדבורו, כמו שאומר שלמה המלך "כי האלוקים בשמים ואתה בארץ, ועל כן יהיו דבריך מעטים," ולכן צריך להזהר בדיבור שיהיה דיבור נקי.
אבל אם האדם מדבר דברי תורה, אומר חידוש, באותה שעה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, זה עוד בונוס, בדיבור אחד הוא בורא עולמות חדשים, מי עושה את זה, הקב"ה עושה את זה, ולומדים את זה מפסוק בישעיה, "והנה כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני, כן יעמוד זרעכם ושמכם," שואל הזהר הקדוש למה כתב אשר אני עושה, היה צריך להיות כתוב אשר עשיתי, כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו," זה כבר נברא מזמן בששת ימי בראשית, אומר הזהר הקדוש שזה שמים אחרים, כשאדם אומר חידוש תורה אמיתי, באותה שעה נבראים שמים חדשים, ואת זה עשה מי שאמר חידוש תורה שבזכותו הקב"ה בורא שמים וארץ חדשים, וזה שייך לאותו יהודי שהגה בתורה וחידש את אותו החידוש,איזה זכות, מה זה דיבור!!
כל יהודי צריך לדעת שאם לא יכול לחדש שילמד דבר חדש, כמו שאמרו הפוסקים שיש עניין לחדש חידוש בשבת, ומי שמחדש חידוש בשבת הרי מכבדים את אביו בעולם העליון שזה דבר גדול, וכתוב במסכת קידושין, 'כיבוד אב אחר מותו כיצד,' בשנה ראשונה אומר זכרונו לברכה והרי אני כפרת משכבו, ובזוהר הקדוש מוסיף שהכבוד אחר הפטירה, זה כל דברי תורה וכל מצוה שהבנים עושים זה כיבוד אב אחר מותו, לכן תמיד אומרים לבנים לעשות הרבה זכויות לע"נ הנפטר, כי זה כיבוד אב, וזה חיוב כל חייו לכבד את אביו בזה.
ורבותינו הסבירו שע"י קדיש מוציאים אותו מגהינם, ואם אומר יותר זה פוגע באביו כאילו הוא עדיין בגיהנם, אבל אחר שיעור תורה אומרים קדיש כל החיים, וכל ימי תמהתי למה אחר לימוד תורה כן מותר לומר קדיש, אבל לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו מובן היטב, כי שיעור תורה או לימוד דבר חדש, זה עושה כבר כבוד לאבא, ואחרי שכיבדת אותו, והעלת אותו למקום גבוה יותר, עכשיו כשאתה אומר את הקדיש אתה לא מוציא אותו מגיהנם, אלא הוא נמצא כבר במקום גן עדן לכן אתה יכול לומר קדיש אחר לימוד תורה שע"י כן האדם מוסיף עוד עילוי נשמה לאביו.
מעלת זהירות האדם בדיבור
זה דבר נפלא מאוד, מה כח הדיבור שלנו, זה הרעיון באמירה הזאת שכתוב ויאמר, לא צריך עשרה מאמרות, כמו שהמשנה אומרת במאמר אחד יכול להיבראות, המשנה אומרת חידוש שזה כדי להסביר לאדם אל תחשבו שהיתה כאן רק פעולה אחת אלא יש כאן עשרה מאמרות, וזה בא ללמד אותנו מהו כח הדיבור, הכח הזה נמצא בפה שלנו, זה הפלא ופלא, והסיבה שלא רואים בפועל, כי לא שומרים על הפה, כמו שכתוב "לא יחל דברו" אזי ככל היוצא מפיו יעשה, זה הכח של הדיבור שנשמר אז הוא פעיל, ואם לא אז זה בעיה, לכן מוצא שפתיך תשמור, לא לתת לו לדבר מה שרוצה, צריך הרבה לחשוב קודם הדיבור.
אומר הרא"ש באורחות חיים, בא אדם לבקש ממך צדקה, ואומר לך שיש לו הרבה הוצאות, אתה ממשמש בכיסך ואומר לעצמך אין לי קשה לך להוציא כסף, אתה מעדיף לא להוציא, ובסוף אתה מוציא את הכסף, ככה גם צריך שיהיה הדיבור שלך, תחנך את עצמך להוציע מעות מן הכיס בקלות, אבל לדבר שיהיה לך קשה, כמו שאומרים על אדם האדם הזה כבד עד שמוציא דיבור מפיו, ידביק שפתותיו כשני רחיים זו על גב זו, כמו בריחיים צריך מישהו חזק כדי שיצליח לסבב אותם טוב ולטחון, אף פיו של האדם שיהיה קשה לאדם עד שיוציא דיבור מפיו.
יה"ר שנזכה בעזרת ה' לחזר אחר התורה הקדושה, ושהתורה הקדושה תחזר אחרינו, ונזכה לחדש חידושים בתורה, וכל זה ביחד עם כך שנשמור את פינו בקדושה ובטהרה, שנזכה להרגיש את הרוח ממללא, שנזכה שלא נחלל חלילה את דברינו, ונזכה שנהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרעינו עד עולם, וזה ע"י שנעשה אכסניא לתורה, וגם היא תהיה לנו לאכסניא אמן ואמן.
